"דונו דני, יש בו משום דרכי האמורי".

השקפת העולם הישראלית, המסתכלת כלפי מעלה להביט אל נשמת כל הנשמות, אל אור אל מסתתר, היא חודרת אל תוכיות הדברים ופנימיותם, מה שבתוך החיצוניות העוטרת אותם ככלי המחזיק את המשקה שבתוכו. על כן, המוסר והחכמה וכל משאת נפש רוחנית, שאב לכולן היא אהבת ד' ותורתו, עולים הם בערכם על כל חפצים חומריים שאינם כי אם מכשיריהם. ומתוך הכרה של אמת זאת מתפשטים כמה קוים מאירים לדרך החיים לעשות העיקר עיקר ואת הטפל טפל. לא כן הוא דרך הגויים אשר ערלה אזנם להקשיב את קשב הפנימיות, על כן לא ידעו את ד' ולא ישאו את נפשם לרוממות נאצלת. אצלם הדבר היותר חיצוני, תופס הוא את המקום היותר חשוב. וכפי הנטייה הפנימית, כך נוצר הפתגם ההמוני, לומר תמיד דונו דני - הכלים החיצוניים התחזקו, - יש בזה משום דרכי האמורי. ויחש הלשון שבין דני, להוראת חבית הארמית, הנושא את התואר לחיצוניות הדברים, והוראת דן - לדין, השולל בפנים ידועים את החסד גם הוא בא מפני ההסתכלות החיצונית שאינה יכולה להביט כי אם על החוק המתגשם במילותיו, כמו שהוא. ולא יוכל התרומם לעשות לפנים משורת הדין, מצד הרגשת אור החסד שהוא אור חיי העולם אשר אמר ד' חסד יבנה.