ת"ר, מעשה באדם אחד שנשא אשה גידמת ולא הכיר בה עד יום מותה. אמר רבי, כמה צנועה אשה זו שלא הכיר בה בעלה. א"ל ר"ח, זו דרכה בכך, אלא כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו.

ההוד והתפארת, כל מה שהוא יותר מלא בציוריו של האדם הפנימיים, כן האדם מתעלה, וכח דמיונו, שהוא הבסיס לכח השכל, מתקדש ומתאדר, עד שהוא מוכן יותר לקבל בנפשו את ההוד השכלי והמוסרי. ולהיפך, ציורי הכיעור, המצערים את הטעם הטבעי של הנפש היפה שעשאה האלוקים ישרה, הם מחלישים את כח המדמה ומטשטשים את ההכרה המוסרית והשכלית. והנה, מעשי ד' הם כולם באמת נאים ויפים ואין במציאות בכללה שום דלם וכיעור, כי כולם הלא ממקור התפארת, הנצח וההוד יסודם. אמנם כ"ז היה לו היה אפשר לאדם להכניס בציוריו את כל המצוי, את כל מעשה האלוקים מראש ועד סוף, אז היה רואה כל דבר במקומו הראוי והנאות לו, והיה כולו אומר כבוד וחן. אבל הלא רק חלק דל וקטן יראה האדם לעינים מכלל המציאות. ע"כ, יש חילוק רב בין תפארת לכיעור, ולא כל האפשר להראות בעין יעורר ציור של הוד, וישנם ציורים רבים שיעוררו זועה וגועל נפש. ע"כ, האדם שהוא צריך לכלכל את נפשו המשכלת ומרגשת מזון נאות לה, להרחיב גבול הטוב והאושר שלה, הוא מוצא לנפשו חובה טבעית להתיחש אל המציאות אשר סביבו באופן של זהירות, שרק החלקים שישפיעו עליו השפעה של הוד והדר הם יראו לעיניו, ומה שיקטין את נפשו בציורים שפלים ופחותי ערך, אותם יסיר מנגד עיניו, יעלימם ויכסם, כדי שמה שיהיה בולט לפניו יהיה רק הטוב והנאה, לפי יחוסו אליהם. כשאהבת ההוד והחן מתמלאת יפה בנפש עד שנעשה כטבע קבוע, מסגלת הנטיה הטבעית את העין לפול רק על ההוד וההדר, והכיעור מתרחק ומתעלם. זה הכלל נוהג הוא בכל אופני ההוד והכיעור, בין בדברים המורגשים, בין בדברים המשוערים והמושכלים, שבכולם אין הכיעור נמצא מצד עצמו אם היה אפשר לאדם לכלול את הכל, ומפני ההשגה הקטועה של האדם, בא הכיעור הנמצא בחלקים המתגלים אליו להעיב את אור נפשו. וע"ז נמצאת מדת הצניעות לעזרתו, להיות סופג בהתגלות רק את היפה והנאה, ומעביר עין מן התוהו והכעור. אמנם כיון שבאמת אין שם כעור ומגואל, כ"א מצד קוצר הראות ומיעוט ההקפה, ע"כ אנחנו למדים כי מה שמכוסה, ראוי שיהיה רק מכוסה ולא נעדר, והכיסוי יוליד את המטרה הדרושה לשכלל הוד המצייר והמתבונן, זאת היא מגמתה של מדת הצניעות. אמנם הנטיה שלא לתן מקום למה שהוא כעור, ומעיק של היופי הציורי שיגלה לעין מה שחוץ לו, זאת היא צניעותה של האשה, והנטיה שלא להרחיב את העין כ"א לפי מדת התפארת, זאת היא מדת הצניעות של האיש. אמנם משובחת היא הצניעות, כשהיא נטועה מצד עצם מדת החן וההוד, שבורח מן הכעור והניוול מצד עצמו, ובזה האדם עולה שיברח ג"כ מן הכעור והדומה לו בדברים השכליים והמוסריים. מה שא"כ כשבורח מן התגלות הכעור מפני איזו שמירה של מגמה פרטית, צניעות כזאת תהיה עלולה לתן רפיון לפעמים בנפש. ע"כ עוד איננה בתכלית המעלה, אע"פ שהיא טובה ונאה. אמנם תפול ההצלחה לפעמים, שהעלמת העין מן המום והכיעור תציל את האדם מעצם ההפסד שהידיעה והראיה הזאת היתה מביאה לו, אבל אין זה עומק הצניעות, כ"א במקום שמתפרשת שבאה מצד עצם נטיתה הטהורה ברוח הטהור והנעלה של האדם. אמת הדבר, כי במקום שאין הצניעות קבועה בטבע, לא תוכל להחזיק מעמד במקום המצטרך לה לטובתה הפרטית, ע"כ נתפלא כמה צנועה אישה זאת שלא הכיר בה בעלה. אבל עומק הצניעות, המציירת את טבע הצנוע, המסתכל רק על המעלה והיתרון מבלי כל הכרח, ומתרומם ממעל לכל פגע והפסד היוצא מזה, שבנהוג שבחיים הבינונים היא רעה רבה, זהו הצנוע הטבעי הדבק במקור הצניעות הטהורה, מצד עצם אהבת החן והטוב, הוא לא יחוש מה שהוא מום וגנאי, ולא יבא לעיניו גם אם יהיה הדבר קרוב לו מאד, ונפשו תרגיש את הנמצאים המושגים בחוגו ע"פ אותה התבנית השלמה שהם נמצאים, כפי אמיתת מציאות, ע"פ ההקפה הכללית החובקת עולמי עד, ומתנשאת מעל לכל חק והגבלה, כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו.