גופא, א"ר, פנחס לא חטא, שנאמר "ואחיה בן אחיטוב אחי אי כבוד בן פנחס בן עלי כהן ד' וגו'", אפשר חטא בא על ידו והכתוב מיחסו, והלא כבר נאמר "יכרת ד' לאיש אשר יעשנה וגו' לא יהיה לו ער ועונה באהלי יעקב ומגיש מנחה לד' צבאות", אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים, ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגי

היחש בשלשלת שלו יסודו הוא הנושא הפנימי של הכחות הטובים המתנחלים והולכים, המשתלשלים מראשי הדורות עד תולדותיהם. ובכל אדם גנוז בקרבו אוצר הטוב לתולדותיו, שכל זמן שלא יחלל זרעו ולא ישפיל את הוד תעודת האוצר אשר אור חיי עולמים בתוכו ברוח החיים וקדושת כל הטוב, כל הנחלה של רכוש המדות הטובות והדיעות היקרות שנמזגו במשך הזמן בדם ובבשר של הדורות, ונעשו לנחלה בטוחה וקבועה, שהבאים אחריהם מתחילים את בנינם מאותו המקום שכבר עלו עליו דורותיהם הקודמים והולכים למעלה למשכיל, כל זמן שהאדם מוקיר ויודע כמה קדוש ונשגב הוא בשביל העתיד האצור בקרבו, גורם הוא שעתידו באמת יפותח ויתרבה, וחייו הולכים ומתקדשים, הולכים ומתעלים, אפילו עלי אדמות, בחיי דור דורים המסגלים להם את כחותיו הפנימיים להרחיבם ולהרבותם, בכמות ואיכות. אמנם מי אשר בשאט נפש השפיל את הכח הגנוז בעד העתיד, את אור החיים העתידים, ובשפלות נפשו ושרירות לבו הוריד את חייו כולם, ההוה והעתיד אל ההשפלה הגמורה, אל מצב התכונה שכל קודש יתרחק ממנה וכל מוסר וכל חכמת אמת לא ימצא בה יד ושם, הנה הפסיק ובלבל את שלשלת יחוסו, לא מכחו וממנו יקרו החיים שיש להם ערך של הדורות הבאים, לא מרוחו יתן עליהם. החיים שהם כוללים בקרבם את היש בפועל, את הגמור כבר וגם את ההכשר וההכנה לעתיד הבא ההולך ומוסיף, כנקודה המרכזית יוכרו בכח הער, המחדש והמהוה של החכמים הגמורים, שכבר גמלו את כשרון רוחם בחיל, בחכמה וצדק מלא. ההכשר הטוב בעד העתיד ימצא בתלמידים, נושאי העתיד ומגדיליו לעומת ההוה הגמור הנמסר לידם בכח טוב והגון. שני אלה נחלקים המה בכללות האומה, בעומדים על ימינה לשרת בקודש, להאיר האור האלהי בכללה. ההוה הגמור והעתיד שניהם מתאחדים, אין בכלל הבדל של דורות, ואין הפרש בין מה שכבר נגמר למה שיהיה לעתיד, כיון שכבר נמצא הכשרו. זאת תורת הכהן המגיש מנחה, המשלמת את הקרבן בתור השלמה לעבר ותוכן הגמרו ומתחלת את העתיד למלא יד לעבודה תמידה ומרהבת, מקדשת ומגדלת כל כח. א"א שמי שבא חטא כזה לידו יהיה הכתוב מיחשו, לא לאיש כזה יש יחש אל האושר של העתיד, מי שטרף את הוד החיים העתידים ע"י שסכל את ערכם בשביל פתיות רוח עועים שנחה עליו. הוא כבר פסק את ערכו מהשפעת השלשלת של היוחסין, יכרת ד' לאיש אשר יעשנה. אם ישראל הוא, שערכו הוא ערך פרטי בעקרו, לפרט יש הפרש גדול בין המוכן וגמור ובין העומד להיות מוכשר להגמר בעתיד. לא יהיה לו ער בחכמים, רוחו לא ינשא לברכה לישא את חותם הכשרון הנגמר, העומד לחדש ולפעול בכח כביר ושלם בלב ער ומלא חיים, כפי תוכן החכמה השלמה הכוללת את העיון והמעשה הגדול והנשגב. ולא עונה בתלמידים, הראוי להתפתח אחרי שימצא מי שינהלו וינחיל לו דברים גמורים, שעל ידם ידרש להיות עונה עניית דברים שיבאו למטרתם. ואם כהן הוא, בתור עומד לשרת בקודש, לברך את עם ד' בברכת שלום כוללת ומקפת, ההוה והעתיד בסקירה אחת נסקרים, המנחה המשלמת את הזבח וגם באה בפ"ע, היא כוללת את השלמת העבר והתחלת העתיד גם יחד. ובהיות פנחס נקרא בשם בשלשלת יחס הכהונה, המורה כי אורו וכחו נחו על בניו לעמוד לשרת בקודש לכהן לד', הנה עמד בו חילו בקודש, ורוחו שלם להיות חל על הדורות הבאים מכחו, ש"מ פנחס ל"ח.