הבחירה היא אמנם רחבה מאד, האדם יוכל להתעלות כ"כ עד שלבו יתעלה למצב היותר נשא ונשגב, ואפילו אותה הרשעה הכללית הדבקה בטבע הכללי של האדם, ג"כ אפשר שיוכל להתרומם עליה, לטהרה ולהפכה לטובה. אבל העצה העליונה חייבה לתן רשות למציאות הרשע, לא בשביל הרשע, כ"א כדי להעמיד הצדק על מכונו. כי הלא כל הסתכלות של חכמה, של אמת ושל יושר, היא נכונה להתעכר ע"י תוספת ציורים ודמיונות שאינם הולמים אותם, ואלמלא כח הרשע המוחה על כללות הצדק והקדושה, הלא היתה התוספת הולכת ומתגדלת, עד שהיתה בעצמה מחבלת את האור והטוב שאליהם מגמתה. ע"כ, גם הצדיקים היותר עליונים, שמצד נקודת הרשעה לא יוכל כל רע לשלוט בהם, ושלמותם הנפלאה הגיע למדה היותר עליונה, אבל עצם המחאה הכוללת, ככל כח כללי, היה מוכרח להמצא אתם ג"כ, כדי להכין ממנו כח מודד ומשער את הקדושה והטוב לבל יפריז מדתו. עטיו של נחש, שעמד נגד התוספת של המגע שהוסיפה האשה, ומתוך שהשלילה הזאת מוכרחת היא לנבע מכח מחאה כללית נגד הקדושה והצדקה, באשר כך הוא משפט הכחות השולטים בחיים, שיהיו כלליים, ואז יוצאים החיים בעז גבורתם, כשמוצאים את הנקודה המרכזית שע"י הניגודים הרבים הסובבים אותם. וכאשר כללות החכמה והפרטתה, כללות החסד והטוב והפרטתו, הנם יסודות החיים כולם, נמצאו המסולתים שבבנ"א לעומתם, שהנם ראויים להיות עמודי העולם, ולא מצאה הרשעה מקום בהם לחול כ"א מצד הגבלת האורה בעטיו של נחש, שגם הוא, אלמלא חפץ יוצר כל, לא מצא מקום לעשות תפקידו, "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך".
