א"ר אמי, אין מיתה בלא חטא, ואין יסורים בלא עון. אין מיתה בלא חטא, דכתיב "הנפש החוטאת היא תמות", אין יסורים בלא עון, דכתיב "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם".

סדרי היצורים שנחקקו מאת צור כל העולמים ב"ה, הוא להיות מוסיפים והולכים בשלמותם. וכיון שהם מגיעים למדרגת האדם, הבוחר החפשי במדה ידועה, הנה מתחלת שלשלת המדרגות לעלות לפי עילויו המוסרי, שהוא הכח המרכזי בהשלמתו. ע"כ, אם המעמד המוסרי לא נגמר בכללותו, ולא בא עד אותה המדרגה השלמה שאין החטא נמצא עמה, הרי המיתה מוכרחת לו למען שכלולה של היצירה ההולכת ומתקדמת, עד באה אל המגמה של המנוחה, מציאות האדם השלם בתכלית המוסר היותר זך ועליון שהחטא לא נמצא בו. הירידה המוסרית, מצד שעדיין לא בא השכלול האנושי לאותה המדרגה העליונה שאין החטא נמצא עמה, לא תכיר שום עון של מזיד, שאין אנחנו עסוקים בפתרון השאלה של צורך המיתה בעסק של ענינים מקריים שבחיים המוסריים של האדם, כ"א במעמדו הנשפל הכללי שלא הורם עדיין להכיר כלל את רוממותם של החיים המשוללים לגמרי מן החטא, ע"כ רק החטא יסבב המיתה, ואין מיתה בלא חטא. אמנם כשם שהחכמה האלהית מפלסת את נתיב הנהגתה העליונה ביחש לכללותה של שלשלת היצירה, כן היא מדרכת את החיים הפרטיים ע"פ אותה המדרגה שהם כבר ראויים לה כ"א כפי מעלתו, שיהיו נשמרים מרעות שיש בידם כבר להזהר מהן במערכה המוסרית. אותןהרעות שהכח המוסרי כבר יש בידו עז להכיר את גנותן, לא תצטרך המיתה לבא לתקנתן. היא עסוקה רק להביא לעולם יצורים יותר מושלמים ע"י העברת הבלתי מושלמים, אחרי כלותם את שימוש זמנם המספיק להעלאת הדרגת החיים ע"פ תכונתם. אבל העון בא כבר בתור התפרצות מהמסגרת שכבר הגיע יתרון החיים אליה, בשבילו צריך רק יסורים, להשיב את האור הנפשי אל מכונו ע"י הדכדוך של היסורים, המסירים את התבלול הבא לשובב דעתו של אדם, לאמר ללבו שהוא איננו צריך להכיר כ"א את רצונו לקו להליכות חייו, ולא לחק עליון המתוה לו את דרכו. היסורים אמנם יראוהו איך שהוא תמיד בעצם טבעו קשור בהכרח ברתוקות של חוקים עליונים וכלליים, שאם ישוה על פיהם את חקות חייו אז ינעם גורלו, ואם יתפרץ מהם יוכח במכאוב. וזה תהיה לו לעדה ג"כ על מציאות החקים המוסריים, עד באו אל קצה גבהם, אל הקשר העליון הקדוש והנאמן של חקי ד' ועדותיו, אין יסורים בלא עון.החטא אמנם הוא כולל את מעמד הנפש שלא נשלמה בכל כללותה, "הנפש החוטאת היא תמות". העון מישר את הפרט המתפרץ מהחוג שאפשר לו להגיע אליו, "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם". ההתקוממות תוכל לבא על החקים היותר רחוקים מחוש ההרגשה של האדם במטרתם, שזהו תוכן הפשע, ע"כ רק יסורים מחוג רחוק, הנובעים משלשלת הנראית רחוקה, ומ"מ היא מתקרבת ושולטת על האדם להרע לו, יסורין כאלה ילמדו את האדם לשא דעו למרחוק, להשכיל אל ערכו של הצורך הנשגב של חקים רחוקים בתכליתם לפי קוצר ראייתו של האדם הפרטי, המוסגר במסגרת מצבו וזמנו, שבט החיצון הרודה בו בעת ההכרח. העון בא ע"י התקוממות בעלת פנים קצרים, רק התעלמות מהחוג הקרוב, שבמעט השקפה לא יוכל להתעלם, יורהו דעה איך להכנע מחק עליון, שהוא כולל כל קרוב וכל רחוק. הנגעים, יסורים קרובים אל חוג המרגיש בהם, עונם, אף שלא הגיע לאותה המדה המתעצמת בעמקי הנפש לקרותה בשם הראוי לה, "הנפש החוטאת", וכשאך תכיר עותתה, כבר עשו היסורים משלחתם, "ושב ורפא לו".