ומיד "והנה ששה אנשים באים מדרך שער העליון אשר מפנה צפונה, ואיש כלי מפצו בידו, ואיש אחד בתוכם לבוש הבדים וקסת הסופר במתניו, ויבאו ויעמדו אצל מזבח הנחשת". מזבח הנחשת מי הוה, א"ל הקב"ה, התחילו ממקום שאומרים שירה לפני.

חזיון ההשחתה הבאה בסער גדול כדי להתם את כל הרקבון וההפסד של דור הרע והנפסד, שמפני רוע מעשיו וקנין העצמי של הרשעה שדבקה בו, נתפשט ארסה של המחלה המוסרית הנוראה במדה ידועה אפילו בגדולי הגדולים, עכ"פ במה שירד אצלם העז של כח המחאה נגד הרשעה, שאמנם גדולים מאד היו היחידים הללו, כשם שגדול היה בכללו הדור, אע"פ שהיה רע ומקולקל, אבל הקלקול שחדר עד הנשמה העצמית שבדור גרם שצריך הירוס גמור ולהתחיל בנין חדש דוקא מתחתית המדרגה, מדור קטן שפל וחלוש, שאין בו אותו העז והגודל שעבר, אבל ג"כ אין בו אותם הקלקולים העצמיים בכל עזם. ההרס הכללי, המקיף את כל צדדיו של הדור, בכל דרכיו פינותיו ונטיותיו, מכל ששת הקצוות שגוף מוחשי הוא נדון ביחושיו השונים, כולו עומד להירוס וכליון. אבל מצד הגודל שבו, שכמדתו גדל ג"כ רשעו, הוא עומד לכליון, ולבנות על מקומו דור כפוף נח ונמוך המתחיל לצעד על דרכי ההשלמה וההישרה בצעדים מדודים מאד.משער העליוןהמה יוצאים, מגדולת הכחות שבדור האחרון, לממשלה וחופש, לגדולה ועז. אמנם הואפונה צפונה, מקום החסרון ופתיחת הרעה, מכל צד אין מנוס ודרך לבנין, כי כולו מלא מוטה,"ואיש כלי מפצו בידו". אמנם הסקירה התכליתית מתעצמת בכללותם ונבדלת מעליהם, שמה נשקף האצילות והמתינות, החיים הנמסרים להכתב בספר מדור דור, הבנין התולדותי שע"י ספרים וספירות יעלה משפלותו עד מקום רוממותו. נער ישראל היה בצאתו ממצרים, רק מזבח ול השענ ןטקה תשחנה, המלש ימי דע ותוימצע זע לכב אלמתנ אל, ונסחו וחור וזע רבכ אלמתנ זא, לדגנ החלאל וחכו ותוימצע תרכה, וההכרה הכוללת של מהות העבודה נתגדלה כפי גדלו, ע"כ מזבח גדול חדש נעשה, ומזבח הנחשת אשר נעשה במדבר קטן היה, כאדם שאומר לחבירו: פלוני ננס הוא ופסול לעבודה. דרכים גדולים, ורעיונות כלליים אדירים, נתמלאו כבר הלבבות של האומה לכללה ואישיה, וסיהרא קיימא באשלמותא. כאשר ההכרח מביא ע"י המגרעות הגדולות שלרגלי הגודל נתרחבו ונתעמקו, להקטין את האופי של האומה להבא, ולהתחיל גידולה מתחתית קטנה, מלמטה למעלה, מ"מ הגודל העבר כבר יתן בבטח את פריו, הוא יעיק לעלות, ולא יניח את הרוח לעמוד בשפלותו, אבל יטפס ויתעלה. זאת היאהשירה, שמתחלת מהנעימה החלושה היותר דקה קלה וקלושה, ומתרוממת עד מרומי הכאת הגלים היותר מזעזעים ומרעידים. התכלית הנשקף לחסד הגדול הנמשך ובא, כמראהלבוש הבדיםהמתחבר מחיבורי דורות, שהדבר הנשאר קיים ומתנחל, ההולך ומתקדש, מתעדן ומתעלה בהיותו שמור מדור לדור. באוצר זכרון חקוק,קסת הסופר במתניו, הנם עומדים בהתחלת הבנין מתחתית מדרגתו, אבל באופן שבו בעצמו כבר קבוע הוא העילוי המובטח של השבת כל האור והטוב. זאת היא השירה המתפרצת מלב השואף לגודל ואור, ומתרונן מהכרתו שהוא נדחק בשפלות וחושך צר. ע"כ, בגבורה וחסן יעלה ויתרומם, ועם כל מיעוט אורו, הוא הולך ואור, הולך ומוסיף, כיון שכבר נטל ממנו אותו הצביון הגמור שעליו אין להוסיף - שע"י גיבול המגרעות שבתוכו, מצד הבסיס החזק של הכללות והשלמות, של השכלול העגול שמאל"ף ועד תי"ו, אין מקום לתקות התעלות ותיקון עצמי - וע"י החילוף הנמרץ והירידה הנוראה, הנה הוכן חסד עליון לאורך ימים, להשיב הנדח למקום תחנותו, צורת האומה בעצמיות קדושתה, בנקיון גמור, מהתחלת נמיכות מצבה הילדותי, עד מרום ימי שיבתה בעליה פנימית, הדוחפת את הרוח בכח כוספו.מזבח הנחשת מי הוה, א"ל הקב"ה, התחילו ממקום שאומרים שירה לפני, זאת ההתעלות הסידורית. עצמותה של השירה היא הרוח היותר עצמי של כל המהפכה, ואחריתה לברכה, "אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני".