אמר לה, הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים.

שני ענינים מבדילים בין הצדיק והרשע: המעשים, שהם דברים מקריים המוציאים אל הפועל את הצדק או את הרשע הצפון בעומק הנפש, והעצמיות, עצם תכונת הנפש, שיש יתרון לחכם מן הכסיל כיתרון האור מן החושך. והנה כל זמן שהרשעה לא גברה עד כדי לקבע עצמיות של רשע בתכונת הנפש של בעל המעשים הרעים, וכן הצדקה לא באה לידי מדה זו של קביעת המטבע שלה ברוחו ונפשו של אדם, אז המשקל תלוי ע"פ ערכם של המעשים, שלפעמים כשנבוא לחדור לעומקם ולסבותיהם הפנימיות, לא נדע להבדיל כ"כ בין מי שהוא לפי הדומה צדיק או רשע, ותפול בחזקה שאלת מה נשתנו אלו מאלו. אבל כשהגיעו הרשעה והצדקה עד מרום קיצן, עד(י) שנקבעה המטבע של הרשעה ברשע בתור תכונה עצמית של למוד הרע, ותכונת הצדק בצדיק בקנין שלם טבעי גמור, אז אין שוב לדון על דיוקי פרטים שביניהם, ועל איכויות הדרכים שבאו לידי כך, שהרי לפנינו יש כאן הטוב הגמור, שהוא ראוי להתקיים ולהוסיף אומץ כדי להביא ברכה לעצמו ולעולם במציאותו והרחבתו, והרע הגמור שמוסיף מארה במציאותו, ואיבודו הוא תיקונו ותיקון העולם, "ובליעל כקוץ מונד כולהם" "באש שר[ו]ף ישרפו בשבת". אמנם מי הוא זה שיוכל לשקול זה המשקל, העומד למעלה מכל גילוי שבפועל, המיוסד רק על ערכה של הנפש החיה מצד עצמה, רק שליט בעולמו, אלוה כל הנפשות, הוא רק הוא יכול לומר הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים, כלומר לא מצד התגלות המעשים הננו עסוקים בהבדליהם, אע"פ שהמעשים הנם גורמים לאותו ההבדל, אבל ההפרש הוא במה שהוא יותר עצמי מהמעשים כולם, בין צדיקים גמורים לרשעים גמורים.