חוץ מדבר זה.

ההנהגה האלהית היא מתנהגת במדה כנגד מדה, בשביל ההטבה המוסרית הבאה לעולם ע"י ההסתכלות בחכמתה וצדקתה, שמזה זיו החכמה והצדק מאיר בלבבות. והנה, כשם שעצם הטובה היא מטרה מכוונת לעצמה, אע"פ שהיא ג"כ מכוונת להיות לאמצעי לטובה יותר נשגבה שמסבבת הטובה הקטנה, כן ההתגלות של כח הטוב והמוסר שבנפש האנושית היא דבר נשא ונשגב מצד עצמו, לא רק בשביל מה שמביא תכלית מעשית, שיטיבו אחרים את דרכיהם בשמעם את ההשפעה הטובה ההיא, איך היא מתבטאת בדברים טובים ונכחים, כ"א מצד עצמה, מבלי התכלית המעשית, הוא דבר טוב ונעלה, מה שהכח הטוב, הצדק והיושר, יוצא אל הפועל.ובמה יובן איפוא להסיר את השיבוש הנשרש ברב בני אדם המודדים את כל הדברים רק באמת המדה המעשית, ואם לא תבוא תכלית מעשית, יחדלו מהשפעת הטוב גם בגבולם המיוחד, במהלך השפעתם מצדם הם - אם לא בהחזרת הדבר שהיה כבר מוכן לטובה, שרק ההוקרה של הטובה מצד עצמה, לא מצד התכלית הנפעלת ממנה בסיבוב, הוא הענין הגורם שלא תשונה, ובביטול היסוד של הוקרת הטובה של הצדק מצד עצמו, בכבישת כח הטוב מבלי להגיד למחות ולהטיף לטובה, מפני חשש שלא יביא הדבר את התכלית הפעלית, מסולקת ג"כ הטובה המוכנת בעת אשר התכלית היוצאת ממנה נתקלקלה, ונשארה רק מטרתה העצמית, שרק בסילוקה תבא חכמה בלב לחוש את היקר שיש לדבר טוב ג"כ מצד עצמו, מבלי השתעבד יותר מדאי אל המבוקש התכליתי הרחוק.