פרתו של ר"א ב"ע היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים.

כשם שבגוף בע"ח בעל שדרה, ובעל מרכז החיים, יוצאים ממקום המרכזי כל חלקי החיים הרחוקים, עד גידול השער והציפורן, וכולם יחד מתאחדים לצורה אחת של חיים שלמים, שרק אז הם שלמים כשהם עומדים באיחודם, וכיון שהם מתנתקים מיסוד המרכזי, הרי הם נובלים וערך החיים פוסק מהם. מה שאין כן הדבר בבע"ח הנמוכים, שאין להם מרכז מאחד, שכל חלק מתפתח לחיים זעירים בפ"ע. וכמו כן הוא המעמד בגוף שפל שאיננו אורגני, שכל חלק עומד הוא בפ"ע. בעולם המוסרי הדברים מתקשרים ג"כ, הצד העיוני והמעשי לכל סעיפיהם. תורת חיים, יש בה הצד הגבוה של החיים, יתרון המרכזיות, שהצד העליון העומד בערך של מרכז החיים, הוא מאחד את כל הדקדוקים המתרחבים והולכים ומתארכים, לפי אותה המדה של גדולת כח החיים שבמרכז, ועז גבורתו. כשם שבתגבורת כח לחץ הלב על זרם הדם השוטף בכל מרחבי הגויה המאורגנת, מתרבים האברים, גם הקיצונים, וכל המתיחס להם גם בתכלית המרחק הקטנות והטפלות, והם מתחברים ליסוד ולעיקר. ע"כ שני כחות מתנגדים נמצא כאן, כח עליון רודה ומאחד, מרדד את הפעולות הפרטיות כפי העליוניות הנשגבה שבאור היסודי. אמנם צריך ג"כ לפעמים כח שומר, המעיר על היחש הגדלותי, על ההבטה הנשגבה שאין החיים מצויים בדיוקים הפרטיים כ"א מצד העליון של הכח הכללי, להשמר בזה מאותה הטעות של השפלת ערך החיים הגדולים שבמצותיה של תורת אמת, עד למדת הנמיכות של החיים חסרי המרכז, המביא לחשוב על כל דבר פרטי מתפשט, שבו בעצמו יש חיים מספיקים לעצמו. השמירה הזאת אינה צריכה לבא בכונה, כי עכ"פ הצביון האורגני כשהוא מתקיים, הוא מושך בקרבו את כח החיים לפי טבעם, ולעולם יותר מסוכן הוא הצד השני, הטועה לחשוב שאפשר לבסס צורה של חיים שלמים במחוסרי אברים, ולהשאיר רק את התאים או התא המיוחד שבו המרכז מתכנס כשהגויה שלמה, באין הבין שהמרכז הוא נכבד רק בהשלמת הצורה לכל פרטיה, ויותר נכבד הוא בהתעטרה ג"כ עם רוממות מעלותיה והגדלת חייה לסעיפי סעיפים קרובים ורחוקים. אמנם "משומר אמת לעולם",אשר לו עצה ותושיה", לו שוגג ומשגה", נכונים הנה הסיבות שמידם תסובב השמירה הכללית לערך האורגני שבפרטיה של תורה, "כי אל דעות ד' ולו נתכנו עלילות". ע"כ יזדמן שיצא איזה מכשול פרטי דוקא מגדולי גדולים, איזה עזיבה של דקדוק, המביא לעורר את המחשבה הכללית לשוטט אל הדעה המקורית, ולהשכיל כי הפרטים המה ממבועי הכלל, ושלא מצד עצמם הם נכבדים כ"א מצד כח הכלל הצפון בהם. ולפעמים דוקא אדם גדול וכללי, המשוטט בצדדים העליונים של הכללים, ישגה באיזה פרט שנעלם ממנו לשעה ערך קישורו אל הכלל, ואם שאין זה כ"א משגה, שההשלמה הברורה היא עם הכח הדייקני השב מדחיפה הנצחית של עז הכלל, מ"מ זה המשגה ילמד ויעורר רב תושיה. השגיאה אמנם תוכל להולד, כ"ז שלא נתאחדה באחדות טבעית הדעה המשכלת עם הרצון היסודי שבנפש, כשצריך לנהל חשבון איך להתאים את הפרטים עם המבוע שלהם. כח הנשגב של חכמי אמת, הראויים לעמד בראש ההנהגה המעשית עם כל גדולתם העיונית המקורית, הוא שהרצון הטבעי שלהם כבר מאוחד הוא עם הדעה השלמה, עד שמוצא את כל פרטיו מתפרטים בטבע, כמו שהדיבור היותר שירי ומושכל מוצא את כל נטיותיו של הדקדוק המבטאי לנקודותיו וטעמיו. ע"כ, עם כל עליוניות המטרה שיש במכשול היוצא מגדולי הרוח, מ"מ מכשול הוא ואינו עומד במעלת התיקון הנעלה של כח הבנין של בוני העולם, ת"ח המרבים שלום בעולם, א"ת בניך אלא בוניך, שרצונם כבר הוא מלא חכמה וכליל יופי, עד שאנו משכילים יפהשפרתו של ר"א ב"ע היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה, שאמנם זה המחץ הקל הועיל בודאי לשימת לב על צד הקישור שצריך למצא עם היסוד העליון לדיקדוקים רחוקים פרטיים, ולהוקירם אח"כ בתור אמצעיים, יותר מנמיכות הערך של מטרה בפ"ע שאפשר לצייר בהם באין דעה מקפת, מ"מ כ"ז אינו כ"א מכשול,שלא ברצון חכמים.