כי סליק רבי זירא אשכחיה לר' בנימין בר יפת, דיתיב וקאמר ליה משמיה דרבי יוחנן נותנים מרדעת ע"ג חמור בשבת. אמר ליה יישר, וכן תרגמה אריוך בבבל. אריוך מנו, שמואל. והא רב נמי אמרה. אלא שמעיה דהוה מסיים ביה, ואין תולין טרסקל בשבת. א"ל יישר, וכן תרגמה אריוך בבבל.

כשהשירה של הקדושה הפנימית חיה בלב, היא מתרוממת תמיד לחשוף בכל משפט פרטי את הצד המקורי שהקרבו, מפאת התוכנה הרוחנית והמוסרית הנובעת מעמקי תורה ודעת ד' ודרכיו, ע"כ הוא מתלבש תמיד עז שיר ומליצה גם בהיותו עסוק בדברים הנראים חתוכים ויבשים. וההבדל שבין ההכרה העליונה הזאת, גדול מאד בין מצב למצב חיי אדם והיותר גדול מכל ההבדלים הוא בין מצב של הנפש הישראלית בשעה שהוא שרוי על אדמת נכר שאז אף אם יהיה מרום נעלה מאד מ"מ לפי מדתו ולפי ערכו יראו לו ההשקפות הפנימיות, שהם ערכי התורה הפנימיים, שהמה אבות לקצב הלכות רבות, כעין צלשל ענין, כמו שאוב בכלי לא חי ממקורו כמו דבר מתורגם משפה אל שפה, שאין לו אותו העז והחיים שהמקור בעצמו נושא אותו עליו. ע"כ במעמד אותה החליפה האדירה שבחיי רבי זירא בעלותו אל מקום חפצו לארעא דישראל מקום חשק לבבו ומקור נפשו וחייו הנה התרוממו לו כל הענינים רוחו פותח בקרבו לחוש ולהאזין בהקשבה יותר בהירה בכל הלכה את תוכה הפנימי, עמוק עמוק בלב נכון ומלא רגש קדושת עז ותפארת. והנה אזניו שומעות הלכה המקצבת את המשפט האמצעי שבין החובות של הצדק הטבעי והצדק האלוקי בין חיוביו המוסריים של האדם על בעלי החיים, לחוס על החומרא דקרירא ליה אפילו בתוקפת תמוז ולרדת בשבילו מחביון עז רגשותיו הנשאים שממלאים קרב וכליות משיא קדושת יום שבת קודש, שהוא כולו מנוחה וקדושה, כולו אומר כבוד והסתכלות נשאה "טוב להודות לד'" ומה מדוייקת צריכה להיות ההכרעה שבין שני הצדדים, מי חכם ויבין פשר דבר עד למדידת התוכן הפנימי להביא חשבון בין מדת הצדק העיונית למדתה המעשית ולהבחין בין ריוח שבא ע"י השפעת הצדק המעשי של הסרת צער הבע"ח ע"י נתינת מרדעת אל ההפסד של חובה וגם רשות כזאת על החוג של ירידת המחשבה והתנשאות הנפש לכל מרום וקדוש ברדתה אל שפל עסקים נמוכים לפי מראיתם זהו משפט מלך נותן חק וקצב ע"פ יסוד מגמתי פנימי המדוד ברב עזו לתן מדה ושיעור להמון ענינים פרטיים המתמצעים בין דברים כלליים רבים נוטלים מהם ונותנים להם כח ולח. ע"כ לא הוראה לימודית לבדה היא צריכה לבא רק ממקור עיון גדול ורחב ידים כ"א מסקנה של עז מלך ממדת מלכותה של תורת ד' תמימה שבה "מלכים ימלוכו ורוזנים יחקקו צדק". אבל לא ככל החזיון המתגלה בפנים הנשמה על ארץ חמדה מקור גי חזיון לאלה ההרגשות השכליות הכוללות מרחב גדול רם ונשא ומ"מ הן משפילות לשבת עד המדרגות היותר נמוכות שבצרכי החיים המעשיים והמוסריים, לבין מה שמורגש מהן על אדמת נכר ארעא דחושכא רק כעין תרגום נשמע שמה ולא אופי מקורי. יישר אמר חיים פנימיים הנני מרגיש ממקור החיים של דבר ד' "זו הלכה" וכן אמנם תרגמה אריוך זה שמואל בעל השכל המעשי והעיוני המתמם את החזיונות כולם למסקנא אחת מכח כללותו האדיר החכים היודע שבילי דרקיעא ואסותא דרבי על ידה והלכתא כותיה בדינא. אמנם בזה עוד ההגבלה מדוייקת כל צרכה רק הצד האחד עד כמה לרדת מהצדק הנשגב של תורת חסד הכללית והרוממה המתנשאת בקדושתה ביום שבת קודש עד ההשגחה על צער בע"ח זה נובע ממקור הוראה איפלו תהיה עיונית רק רוממה להבחין כמה הירידה טובה וכמה היא כבר מזקת בין הסרת צער לסיבוב עונג, בין מרדעת לטרסקל זהו אמיתת כח ההכרעה המעשית הבאה מעומק כח העיון הנשלם לכל רחבו וצדדיו שרק תרגום יכול להיות ממנו בבבל. וכמו חיים חדשים נראים בדברים בארץ חיים, שראוי לקרא מעומק לב עליהם יישר בכח חדש. אמנם כבר תרגמה אריוך בבבל, אבל מה רב הבדל בין האורה המוצצת שמה לשומע אור כהה, לבין האור הזורח מזה בהשמע הדברים במקומם הראוי להם, "מציון מכלל יופי אלוקים הופיע", "יקרא אל השמים מעל, ואל הארץ לדין עמו. אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח".