"בעי רב יוסף, 'ויבא הביתה לעשות מלאכתו' ממנינא הוא, או לא."

השבת כונסת לתוכה את אוצר הגדול של כנסת ישראל. כל מה שפעלה האומה, בכללה ובפרטיה, וכל מה שתפעול, הכל עולה ומתקבץ לחטיבה אחת, לגמור את הבנין הגדול בעדה ובעד הכל. אמנם רבות פזרה כנסת ישראל כחותיה לעברים שונים, כי רבים מבניה התגלגלו לעבוד במבחר כשרונותיהם עבודות לזרים ויטרו כרמים ולא כרמה שלה. ועל זה יש לדון הרבה, אם בכללות מסכת החשבון המקובץ יעלו גם כן אלה העבודות הפרטיות אשר נעבדו על אדמת נכר ובעד בני נכר, גם כן להכל בכלות העבודה של כנסת ישראל, כי אי אפשר כלל שלא תהיה עבודת בן ישראל חתומה בחותם של הכנסיה בכללה, ואף אם מסבות נשתלה על אדמה זרה, משם תעלה ותציץ ציץ להצטרף למה שיהיה ראוי לצירופה. ובהסיר הסיגים והבדילים אשר נדבקו בקרבה, תכנס גם העבודה הישראלית שהתנכרה הרבה בתכנית הכללית לקחת חבל בתעודת שלות עולמים והמנוחה העליונה, שינחל ישראל לעצמו ולכלל כולו, על ידי ברית אל אלהי עולם אשר עמנו. או אולי ישנן עבודות כאלה, שאף על פי שמידי בנינו יצאו, אבל כיון שיד העבדות נגעה בהן, אולי כל כך נתנכרו לנו עד שבשום אופן לא יצלחו לצירוף התעודה העליונה, וכסיגים שהזרותם והסרתם היא המכשרת את הכלי שיצא בהשלמתו, כן תצא התעודה העליונה של בהמנוחה והקדושה אל הפועל, כשלא יעשו רושם אלו העבודות שעל ידי עול העבדות הזרה נתנכרו מקומן, מקור ישראל. יוסף נקרא על שם כלל ישראל, שנקראו המה גם כן על שמו, "נוהג כצאן יוסף". בעת לעבד נמכר יוסף, הפליא פעלים באמונת לבב לאדונו. אם אלה העבודות יצטרפו גם הן לכונן לעומת הכשר המנוחה, זאת היא שאלה מעניינת מאד. "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" אם הוא ממנינא.