מדקאמר קרן אחת היתה לו במצחו ש"מ טהור היה.

אם היה ראוי שיכנס בציורינו, גם באופן היותר נשגב ומוסגר לעתיד, שכללות הרע והטומאה הוא דבר שבצירוף היותר עליון אין להכיר בו ענין הגיעול וההפסד, מפני שהוא ג"כ עולה להמגמה התכליתית של הטוב, אז לא היה ראוי שיובלט לנו בכח הכללי של כל הפרטיות לכלל אחד, כמושג הססגונא, שהוא התחש שהיה בימי משה, את יסוד ההגנה בקרן, שבה הוא עכ"פ מנגח ומאביד את המתיצב לו לשטן על דרכו בדרך ישר ומכוון להזיק. כי הלא אחרי הצפיה היותר רחוקה אין כאן מזיק ולא היזק כלל בעולם, ואין כאן דבר הראוי להיות מוגח בקרן, לו תהיה ג"כ אחת ובמצחו. אמנם הוא הדבר אשר דברנו, כי לעולם צריך שיהיה הרושם המוסרי מובלט בתוך הרושם המדעי, להראות ש"ראשית חכמה יראת ד'", כלשון חכמים ז"ל' "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים". ע"כ כיון שאותו הרושם של שלילת הגיעול לעצם המושג שאנו משיגים אותו כעת בתור רע וטומאה, אם יחלש יוכל לפגע עכ"פ במקצת את אותו הרגש הקדוש המטה לדרכי חיים שבא מהציור השלם של שנאת הרע הגמור, ע"כ צריך שלא יופגם כחה של אותה השנאה להרע כלל. וגם בעצם ההתנשאות הגדולה שיסודה נעוץ בקץ הימים ובזמן היותר מאושר, נרמז רק איזה צמצום צדדי לדברים שהם כפי המושג ההוה והפרטי רעים ונוטים, ונראים כמפסידים את אורח הטוב היותר קדוש ושלם ג"כ בעת הירידה והתגברות הרע, שרמוז במניעת הקרנים של הצדדים, ומיעוטן עם זה מהנהוג משתים לאחת, להורות על כח צמצום של המשטמה והמלחמה, מפני שנצחון הטוב יעלה באופן שבמושג הפרטי הוא "ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו", ו"אין שטן ואין פגע רע". אבל מ"מ המושג הכללי של הרע שהוא נמצא במציאותו, ומציאותו היא מידי ד' הטוב כדי לעקרו ולמגרו ולהעמיד את יסוד המציאות על הטוב והטוהר היותר נשגב. ע"כ "מלחמה לד' בעמלק מדור דור", וצריך לעולם כח הגנה כללית מהצד הרע המכוין לחבל ולהזיק. ומאותה השנאה המצומצמת של הרע, יצאו הענפים כפי מה שהם חייבים להתרחב ע"פ הנהגתם הקבועה במדה ובמשקל הראוי, באופן שלא יפגם דרך הקודש אף בכל דהוא ממגע טמאים, לא יעברנהו ערל וטמא, והיה שם מסלול ודרך, ודרך הקודש יקרא לה והלכו גאולים.