כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא.

המעשה והתלמוד הם שני יסודות הדרך הטוב הרצוי בעיני ד'. אמנם המעשה יש לו ערך כללי, המעשה פועל על הכלל העומד ורואה את מה שנעשה. החכמה, התלמוד, היא בונה כלל שלם בתוך הפרט עצמו. המשיג מתהלך בהשגתו ברחבי אין קץ, וזהו שלמות של חייו הפרטים שהם נערכים במשקל כולל, "שקול זה כנגד כל העולם כולו". ע"כ כאשר הוכרע הדבר לצד היתרון שיש להפרט המעולה, אף הוא תפס את האומנות שבה יוכל הפרט למצא את מקומו כאילו חי חיים כלליים, והוא העיון והחכמה, שעל ידם האדם מתעלה ממעל לפרטיותו וממעל לצורך של ההשתעבדות אל פרטים, כ"א הוא מוצא את החיים הרוחניים עומדים לפניו במילואם באין צורך למלאותם ע"י פרטים זרים שמחוץ לעולם השכל שלו. ומזה ישכיל את ערך הפנימי של החיים, ויהיה באמת דבק בחיי החיים במקור חיים ית'. הוה יתיב וגריס כולי יומא.