ל"ק הא דקאמר דוד לא המתים יהללו יה, ה"ק לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שכיון שמת בטל מן התורה ומן המצות ואין להקב"ה שבח בו, והיינו דאר"י מ"ד במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות.

כל תשוקה טבעית באדם שאינה מקולקלת, צריכה שתתאים עם היסודות המוסריים, שכפי האמת הם ג"כ טבעיים לאדם שעשהו האלהים ישר. ע"כ צריכה תשוקת החיים ג"כ להיות בנויה על יסוד מוסרי הגון, אבל בכל אופן אי אפשר שתהיה התשוקה הטבעית החזקה הזאת סותרת ליסודי המוסר האמיתים. ובאשר לפי הנראה הפשוט הנה הגוף הוא מסך מונע את האור האלהי מלחול על הנפש החכמה, א"כ ראוי לכל חכם לב, שירצה בחילוץ מסגרות הגוף מנפשו. וע"פ זאת ההשקפה, תהיה כל התכונה של תשוקת החיים המוטבעת באדם בכללו בנויה שלא ע"פ הצדק וההגיון של החכמה האמתית, א"כ היא ג"כ תשוקה בלתי מוסרית. אבל דבר זה אי אפשר, תשוקה כללית שהיא מקיימת יסוד העולם ודאי בנוייה היא על עומק הצדק והמוסר. אמנם נקודת הצדק שיש באהבת החיים היא מתבארת על שני דרכים: האחד הוא שיש שני מיני תשוקות נכבדות שכ"א מהן נכבדת, תשוקת ההתעלות, דהיינו להתרומם ולהשתלם ביותר, לעלות ממעלה למעלה, ותשוקת היות במצב מעולה ונכבד. ע"כ אף שהוד מעמד הנפש במצב נקי מן החומר בנוי ע"פ ההויה במצב נכבד, אבל ההשתלמות וההתעלות היא אפשרית ע"י כחות החומריים שפועלים על הנפש הרוחנית. ההילול האמיתי לשם ד' הוא מה שאנו מכירים הוד כבודו ושלמותו משלמות מעשיו ופעולותיו. ע"כ אמתת ההילול היא מה שיגלה בחיים תמיד צד יותר עליון מהשלמה, מה שלא היה לפני זה, ובזה יתואר הילול מגזרת "יהל אור", הארה חדשה, הברקה חדשה, הוספת שלמות חדשה, זהו ההילול לשם ד', הילול זה מקומו בחיים ששם הוא מקום ההתעלות והוספת שלמות. ע"כ יסוד התשוקה לחיים הוא בנוי ע"פ היסוד המוסרי האדיר הצפון בנפש, תשוקת הוספת מעלה, וממילא תתן התשוקה הזאת עצמה כח להיות מזורז בהוספת מעלה, כ"ז שיש כח זה בידו של אדם. כיון שזה הוא יסוד תשוקת החיים העזה שבו, שהיא מכרעת יותר מהתשוקה למעמד נכבד קבוע. כי התחדשות הוספת מעלה, אע"פ (שמועד) [שמצד] הפעולה עצמה לא יהיה המצב כ"כ נכבד, מ"מ הוא בפנים ידועים יותר נאהב ממצב יותר נכבד, שבו אין עוד אותו היתרון של הוספת המעלה. ע"כ "לא המתים יהללו יה", "ביה ד' צור עולמים"אמרו חז"לג"כ העוה"ז והעוה"ב, חיבור הרוחניות והחומריות ופעולתן זע"ז, שחיבורן פועל אפשרות ההתעלות, וזה אפשר רק בחיים, וזהו יסוד הפנימי של תשוקת החיים הנטועה בנפש האדם. ע"כ יעטוק אדם בתורה ובמצות, שהן פועלות עליו את ההשתלמות וההתעלות שהחיים דוקא מטביעים על הנפש החכמה הקיימת. וזה יעשה בהתעסקות והזדרזות עד שלא ימות, שכיון שמת אדם בטל הוא מן התורה ומן המצות ואין להקב"ה שכח בו, אינו הולך עוד ומשתבח, והשבח, העליה ממעלה למעלה עליונה יותר ממנה, זהו יתרון שאי אפשר למוצאו כ"א בחיים, ועל יסוד זה ראוי לבנות אהבת החיים. אמנם עוד יתרון יש למדת ההתעלות על מדת ההויה במצב נכבד ומעולה: ההתעלות היא דבר שעולה ומוסיף, הנה אי אפשר לו לאדם לתן בקרבו ציור אמיתי למהות היתרון שיבא אליו הפרט, ומכש"כ הכלל כולו שהוא מצטרף מיחידיו הפרטיים, כך שהוא הולך ומתעלה. העליה והוספת המעלה יכולה להיות כ"כ נשגבה עד שאי אפשר גם לצייר בשכל האדם את יקרת ערכה, וא"כ אי אפשר כלל שיהיה שם בעומק תשוקת ההתעלות את תכלית תשוקותיו, כיון שאי אפשר לו לצייר אותו העומק הגדול והנשגב. אבל הלא אי אפשר כלל שלא תהי' הפניה הראשית בכל פעולות החיים וכלל התשוקה של החיים נעוצה כ"א ביסוד התכלית, בתשוקה של העליה היותר גבוהה, וזה הלא אי אפשר כלל לצייר. ע"כ המעלה הציורית היותר שלמה היא שהאדם ראוי להיות במעשיו בחיים כולו עבד ד', היינו משתוקק אל הטוב של תכלית ההתעלות, לא כפי אותו הציור שיוכל להכנס בציורו, כי איך אפשר להכנס בציור, שלא עלה ולא נשלם, ערך של התעלות נשלמת שאין קץ לה לערכנו. ע"כ המעלה היותר עליונה היא, להיות נושא את העול של עבודת ד'. אמנם במצב שההתעלות נפסקת בו, אף שיש דעה ותשוקה, אבל היא מתקוממת במרכז המצב הנמצא, אין כאן עול ועבדות, כ"א חופש ונטיה לאותו הטוב שמצייר ושמשיג. ע"כ יקרה היא מאד מדת ההתעלות שהיא אפשרית רק בחיים, ממדת המציאות של המצב היותר מעולה של הנפש הרוחנית המופשטת מן הגוף, מפני שבמצב ההתעלות יש מציאות לנעיצת יסוד התמצית של הנטיות לעבודת עבד לד', אדון כל המעשים, הטוב ומטיב, באין קץ. וכיון שמת אדם וכח ההתעלות פסק ממנו, אע"פ שיש לו ערך מעולה, אבל אין בו אותו היתרון של נעיצת פינת חפצו בתור עבודת עבד, כלומר נעוץ רק בחפץ צור העולמים, שלפניו צפוי ערך ההתעלות באין תכלית. אבל כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות, עוד אין שם עבודת עבד, שאיפה למה שהוא נעלה מציורו, כ"א מפני שצפויה היא לאדון כל, מפני שהוא פועל להכין את עצמו ואת חלקו במציאות הכללית לאופן נעלה המתעלה יותר מציוריו היותר נעלים. ע"כ ראוי שתהיה חזקה תשוקת החיים באדם מצד עומק הצדק, חוץ ממה שהיא ראויה מצד התשוקה הצודקת של ההתעלות, עוד נוסף עליה תולדתה, שתשוקת ההתעלות גורמת שתהיה הפניה היותר עמוקה בחיים על דעת אל דעות, על יסוד אותו הטוב המושקף לריבון כל המעשים, שהוא יותר נאהב ונחשק מכל ציור פרטי גם אם יהיה יותר נשגב ונכבד מכל מה שאפשר לציירו. ע"כ ראוי לאהוב את החיים, להרבות בהם עבודת עבד, בניגוד למיתה ופשיטת החומריות מהנפש הרוחנית, שעמה מתגרר מצב החופש מן התורה ומן המצות, כ"א התגדרות במצב המצוייר ומורגש בציור הנפש. אף שנעלה ונחמד הוא, מ"מ במה נחשב הוא נגד שאיפה שמשלכת היהב על כללות אור ד' וטובו, "אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי".