רב הונא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפתחא דר"א נגרא, חזא דהוה רגיל בשרגא טובא, אמר תרי גברי רברבי נפקי מהכא, נפקי מינייהו ר"א בר אבין ור"ח ב"א. ר"ח הוה רגיל דהוה חליף ותני אפתחא דבי נשא דרב שיזבי, אמר גברא רבא נפיק מהכא, נפיק מינייהו רב שיזבי.

הנטיה הפנימית להאיר באור הקדושה, היא מתפשטת ע"י הפעולה המיוחסת לה כנר של שבת, להוסיף עז בנפש על החפץ החזק להאיר ג"כ באורה של תורה בעולם, למלאות [ב]אורה כל מחשך. ובהתפרצה לצאת ע"י פעולת המצוה, היא חלה למצא מקום מעשי בבנים ת"ח מאירים בעולם את חשכו. והנה הפעולה הרוחנית תתרחב ע"פ כח המצוה המיוחסת לה לפי ההכנה של מקבל הפעולה. ובאשר בכלל מתחלק אור התורה למעשי ועיוני, שביותר פרטות היא הלכה והגדה, ויש מי שגבר מאד בחכמה המעשית וזהו עיקר הגיונו, ויש מי שעיקר השלמתו היא בחכמה העיונית, כאשר בכלל השכל נחלק לאלה החלוקות מעשי ועיוני, ואע"פ שראוי לאדם להיות לו יד ושם בשתיהן, מ"מ ודאי בערך אדם גדול נמצא מי שעיקר יסוד גדלותו מוכנת יותר לדברים עיוניים מופשטים, ויש מי שכח גדולת נפשו מתגלה דוקא בדברים מעשיים שאינם עיוניים מופשטים. והנה רוב בנ"א מוכשרים הם לאחת מהנטיות באופן מלא, אמנם נמצאים ג"כ אנשים יחידים שיש בנפשם כח כפול, וכח העיון שבה לא יעיק כלל לכח המעשי, ויוכל לקנות שני אלה ביחד. מ"מ אם הכנה זו תצא אל הפועל במערכה גדולה בשני נושאים, יוכל כל אחד מן הכחות להגדל ביותר. והנה פעולותיו של אדם והנהגתו מורות על כחות נפשו, למשל מי שהוא חכם ידענו שיש בנפשו הכנה לחכמה, ומי שהוא אומן ידענו שיש בנפשו הכנה לאומנות. אמנם בכלל שורש ההכנה של החכמה הוא הצד העיוני, שגם החכמה המעשית היא תולדה מהחכמה העיונית. אמנם שורש ההכנה למלאכה היא החכמה המעשית, כי גם במלאכה יש צדדי חכמה, "וימלא אותו רוח אלהים בחכמה... לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף... ובחרשת עץ וגו'". ע"כ כאשר תחול ברכת ד' להוציא מן הכח אל הפועל, ע"י סגולת המצוה, מה שיש גנוז בנפש האב, הנה ברוב האנשים תהי' סגולתם הגנוזה, בין שהוציאוה אל הפועל ברב או במעט, בין שלא הוציאוה כלל, מונחת באחת מהנטיות או לצד העיוני או לצד המעשי. אמנם כאשר נראה באדם שעם חכמתו הוא ג"כ אומן, שזה אות על תכונת נפשו לאחוז בב' הכחות העיוני והמעשי, כשיתברך להיות יוצא אל הפועל בבניו בתכלית המעלה, המעולה שבברכות היא שיוצאת אל הפועל כל אחת מנטיותיו הגנוזות בשני נושאים, כדי שכ"א יהי' בתכלית הגדלות האפשרית. ע"כ ר"ה דהי' (אומר ע"ד) [עובר על דלת] ר' אבין נגרא, שהי' מוכתר בכתר תורה ורבי יתקרי, ועם זה הי' אומן נגרא שמורה שיש בנפשו הכשרון של החכמה המעשית מצורף לצד העיון שבו, אמר דנפקי מהכא תרי גנרי רברבי, דכ"א יירש במילואו הסגולה האחת בשלימות מדתה להאיר על ידה לעולם. ור"ח דהוה חליף דבי נשא דר"ש, דלא ראה שם מופת על התאמת שני כחות ביחד, לא חפץ בפיזור כח האורה ואמר גברא רבא נפיק מהכא. כי כשיושפע כל הטוב האפשרי בסוג אחד בנושא אחד תגדל פעולתו, ובהחלק לרבים הי' כ"א חלוש בערכו. ע"כ יותר טוב ערך האיכות, ואדם אחד גדול יפעול הרבה יותר מהרכבת כמה אנשים בינונים. אלא שכשהדבר נפרד לערכים מיוחדים ותכונות מיוחדות אז התחלקות האישית היא יותר נכבדה, כעין חילוק עבודות במקדש: משוררים ושוערים, מלך וכהן, וכאלה.