כל יומא הות מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי.

ישנם מעמדים גדולים, שהאדם הגדול צריך להתעלות בהם, שהם מכריחים אותו להיות הרבה [פרוש] מחיי החברה והמשפחה, ומכלל החפץ של בקשת טעימת ההנאות החושיות, מפני השביעה הגדולה שנפשו שבעה בטוב האור האלהי של החכמה והדעה הטהורה, מ"מ גם זה נשקל בשקל ההשגחה האלהית, בכל פרק כמה יחש יהיה נזקק להיות לאיש הגדול ההוא עם החברה ועם החיים. וכפי אותה המדה, המצומצמת לפעמים מאד, מזדמנות הסבות בכיוון נפלא. ואותו השיעור הוא הנצרך להעמיד את המשקל הנכון של ההתעלות על החיים כדי להכשירם, וההצטרפות עמהם כדי לפעול עליהם עכשיו או לאחר זמן. וזה הפרק שהיה הביהמ"ד המקום היחידי של כינוס כל האורה האלהית הגדולה של מאורים הללו הקדושים, היה היחש של הצירוף עם [בני אדם?] [החיים] די בהצטרפם לחיי המשפחה במה שדניתהו היתה המביאה להם האוכל והמשקה המוכרח, ואל החברה במה שנהנו מדברים שהחברה האנושית היא משותפת בעשייתם, ריפתא וכוזא דמיא וכרכי.