תניא אר"ש בשניל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו.

יסוד הדרישה בטעמי מצות בנוי ע"פ ידיעת האמת בסוד החכמה האלהית, איך שכל מה שהוה בעולם אע"פ שיוצא הוא מצד סיבות שונות, ואפילו אותן היוצאות מסיבות מנהגים אנושיים מונהגים ברצון או בהסכמה, או כל דרכים של חידוש שמקבלת החברה האנושית, הכל מונהג מטעם ההשגחה האלהית להוציא לאור את תכלית הטוב של החפץ האלהי. ואותם האורות השכליים שיוצאים ע"י פגישת השכל האנושי עם משפטי התורה, הם תולדות נאמנות שהונחו לכך כדי להוציאם אל הפועל ע"י הפגישה הזאת. ע"כ אם יש לכל אחת מן המצות דרכים רבים, שכולם מושגים להיות נכונים לתכליות וטעמים אליה, אל יחשוב החושב כי די ליחס רק אחד מן הטעמים, שכבר מספיק הוא לתן למצוה מציאות, כי לא כן הדבר. כי כל מה שאנו רואים שיש לו התלות ויחש למצוה כבר הוא מאוחד עמה מטעם החכמה העליונה שהכל גלוי וצפוי לפניה, ו"ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". ע"כ כיון שיש למצא ד' דברים, בבטחה אנו אומרים שמפני ארבעה דברים אמרה תורה להניח פאה בטוף שדהו, ולא רק מפני אחד מאלו הארבעה. וה"ה לכל התולדות השכליות האפשריות לצאת מאורה של תורה.