תינוקות של ב"ר יוכיחו, התם כדרבי גוריון דאמר רבי גוריון ואיתימא רב יוסף בר' שמעיה, בזמן שהצדיקים בדור, צדיקים נתפסים על הדור, אין צדיקים בדור, תינוקות של ב"ר נתפסים על הדור.

הגדולה הרוחנית היא לעולם כרוכה ג"כ בהוצאה רוחנית, כמו כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. אמנם כשהדברים הולכים כסדר הראוי, ההוצאה הרוחנית היא ראויה לצאת בשביל הריוח הגדול, ועוד היא עצמה חוזרת להיות ריוח. כי התגברות הכחות שבאה מהתרבות העליה הרוחנית אפילו אם יהיו כפי טבעם מעיקים לאיזה דברים מוסריים, לסוף יתעלו שינהיגו הכל על הצד היותר מתוקן. והנה כשם שהעליה הרוחנית של איש יחידי גוררת עמה תביעות גדולות, שכשהאדם משים אליהן לבו הנן מביאות אותו למעלה טובה וגדולה, וכשהוא מתרשל מהן נהפכים לו ג"כ עילוייו הרוחניים לרועץ, כן הוא ג"כ בכללות האומה, כח רוחני גדול השרוי באדם יחידי פועל בהכרח על האומה להגדלת כחותיה. ע"כ כשהדור זכאי, ההגדלה היא נגמרת עם כל מכשיריה. אבל כשההגדלה איננה בכל מכשיריה, אז יש שלא יוכל הדור להיות עומד על אותה המעלה המגדלת שכח הקדושה העליונה של הצדיקים הגדולים מעמידים אותו עליה, יען שאינם ממלאים את הדברים שהם ראויים להיות נשלמים בהיות האדם קרוי למצב יותר עליון. וכשאין הפעולה חוזרת לעלה את הדור בכל צדדיו, הצדיקים נתפטים בעון הדור, ונעשה הדור עי"ז יותר ירוד ונמוך, משולל מטובה עליונה ומבוטל מפני שפלותו מאותן התביעות שהנטיה העליונית היתה מזקיקתו, וה"ז סילוק של חסרון איום הבא ע"י ההכרח של העמדה במצב שפל וירוד מאד. אמנם כשהמדרגות של הירידות הולכות כ"כ עד שמשפלות המצב אין צדיקים כדור, אז כבר אין בדור כח לסבול אפילו את הפעולה הגנוזה, שקדושת תום הילדות פועלת עליו כשהיא מחוברת אל התורה, כיון שע"כ יש איזה יחש לעילוי של צד החיים הצעיר ביותר אל הכלל כולו של חיי הגדולים. וגם אותו העילוי הכמוס רק בכח, ויוצא לאור ע"פ הטבע היותר מקומץ הנכמס בלב כל זרע יעקב, הוא פועל על הכלל הטלת חיובים ידועים איך להתנהג בהם לעומתו, בכשרון מעשה, בהטבת מוסר, בהוספה [של] יושר צדק, יראת שמים ותם דרך, וכשכל אלה לא נמצאו, מתמעטת ע"פ ההשגחה אפילו אותה המדה הקצובה לגידול הרוחני הילדותי, ותינוקות של בית רבן נתפסים על הדור. ובזה נעשה הוא יותר ירוד, ומרוקן מכל משאות נפש גנוזות של אורה וקדושה, והנהו שרוי באפילה עד אשר ישוב ורפא לו, ומתהפכות ג"כ הקללות לברכות.