ת"ר אסכרה באה לעולם על המעשר. ר"א בר"י אומר על לשון הרע. אמר רבא ואיתימא ריב"ל מאי קרא, והמלך ישמח באלהים יתהלל כל הנשבע בו כי יסכר פי דוברי שקר.

כשם שהאדם יש לו צרכים חומריים רבים, מ"מ הכח הכללי העומד בראש לכל עניניו ועוזרו להטביע על חייו אותה הצורה האנושית הראויה לו הוא כח הדיבור הרוחני, הבא דוקא מצד מעלתו העליונה, כן הוא בכללות האדם, והאומה הישראלית בפרטה שהיא נזקקת לאותם החלקים משפיעי הרוחניות שבה, וזה הוא יקוד קדושת המעשר למען יוכלו עמוד בני שבט לוי על משמרת הקודש. אמנם ישנה השפעה בלתי מורגשת, השפעה סגולית, היא מיוחדת ביחוד לכהנים המקודשים, שגם בעבודות שהן דבר שבחשאי, כקטורת, הם עושים רב טוב לבית ישראל. וע"פ הערך הפנימי של בחירי אנשי הסגולה היותר רמים, מתעלה העם ומתקדש, זאת היא קדושת התרומה המיוחדת לכהנים, אבל לא תצא ההשפעה הסגולית היותר עליונה להתחבר אל העם, עם הכלל כולו, כ"א ע"י ההתחברות הגלויה של ההשפעה הגלויה הבאה מפעולות ומדיבורים כאלה הנשמעים ונקנים בלב כל הגוי כולו. מניעת ההכרה של צורך ההשפעה הרוחנית הגלויה, היא מביאה את כל היסוד לידי התמוטטות. כי הסגולה הרוחנית העליונה, שהיא אמנם מוכנת בכחה לנטל ולנשא את כל הקרב אליה, וגדולה שימושה יותר מלימודה, אבל רק בזה תמצא מקום, כשיעזרו להבנתה הכללית והרשמת העליוניות והדעה הגדולה שבה ע"י הכשר של השפעה גלויה, שהיא דוגמת עבודת הלויים. כמו במקדש כן בתורה, בן לוי שומר מבחוץ. ע"כ דוקא בעון המעשרות פגיעת הלויים, בעלי הקול, המשפיעים הגלויים של הדיבור וההוראה, של הלימוד והידיעה, הנערכת לכל לב כפי מה שיכול לשמוע, נמצא הליקוי הדומה לליקוי האסכרה ביחש הגוף כולו, המעכב את ההשפעה הרוחנית של הדיבור הגלוי הכללי. הקצוות מתאחדים, והמניעה של הכרת כח הכבוד והתועלת שיש בהשפעת הדיבור הגלוי לטובה מאבדנת] את ציור הרוממות הראוי לכללות הדיבור, עד שכח הרע שלו בהיותו מתקלקל ג"כ לא יוכל להיות מוחש ומורגש. ע"כ עון מעשרות כורך עמדו בתור מסובב מוכרח ג"כ את עון לשה"ר, והטוב והרע השקולים וכרוכים יחד כ"א לערכו מתבחנים זה ע"י זה. "והמלך ישמח באלהים", השמחה הפנימית הבאה מהסתכלות והשפעה רוחנית כמוסה עליונה, מביאה להחיות את ההשפעה הגלויה, "יתהלל כל הנשבע בו". מהכרת הערך של הדיבור הטוב ע"י התפתחות השפעתו והכרת הטוב הנגרם על ידו, וממילא יציץ ציץ הכרת השפלות של השלילה הבאה מחסרון ההכרה של גבורת הדיבור ופעולתו במציאות. "כי יסכר פי דוברי שקר", והסכרון הזה ירומם במצב עינוייו את רגש רוממות הדיבור, בהסירו ממנו את סבתו הדמיונית שהשפלתו מכבודו באה ממנה. וממילא ידע האדם, והגוי כולו יחד, לכבד את מוצא שפתיו וליקר את הערך של ההשפעה הרוחנית בכללה כראוי לה.