תניא רבי נחמיה אומר בעון שנאת חנם מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים.

כל הפרעות המוסריות אינן מביאות את התכלית המבוקשת אפילו לפי הדמיון של אותו הנתעה. יסוד השינאה בא ע"פ רוב מצד ההתחרות של בקשת ההון, והבקשה הזאת היא נסמכת על יסוד אהבת המשפחה. כשמתאמץ כ"א להגדיל כבוד ביתו ולהצליח את בני משפחתו באהבתו אותם, עד שהאהבה הזאת מתהפכת לשינאת הבריות כולם שחוץ לחוגו. וסוף כל סוף מאומה איננו עולה בידו, שהמשפחה עצמה נהפכת מצד החסרון הפנימי שבמעמד הנפש המקולקלת המלאה איבה ואהבה עצמית נפרזה לקיבוץ של אויבי נפש, "אויבי איש אנשי ביתו", וכל מגמותיו נהפכות לדאבון לב, כי מריבה רבה בתוך ביתו. והנה מהלך הפעולות הרעות של שינאת הבריות הולך הלך וקלקל את סדרי החיים, בתחילה הוא מאבד את שיווי המשקל ואת מצב השקט של החיים הכלליים. אח"כ המהומה מאבדת את הכח הנדרש לעמל השכלול וההוצאה מן הכח אל הפועל את הכחות הטובים הגנוזים בעומק כשרון חיי החברה, ולעומת זה אשתו של אדם מפלת נפלים. ואח"כ כשהערבוב מתרבה הוא מאבד את התקוות היותר טובות שכבר יצאו אל הפועל ומהרסן עד היסוד, ולעומתו בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים. כח האהבה הכללי הוא הנותן ארך הרוח לספירת ירחים למלא את ימי העיבור בהסכמה פנימית בלא התרגשות נפרזה המקלקלת את הבנין, והיא הנותנת ג"כ הדרכה טובה לחוס על טיפול הבנים בקטנותם. וכשכח האהבה מתעכר ע"י שינאה, היסודות מתבטלים מעיקרם וכח ההירוס מתגלה בתוצאות היותר קרובות ללבו ונפשו של אדם, למען ישוב אל ד' להיות דבק במדותיו לאהבה את הבריות, כי מעשה ידיו כולם ומטובו להם אור חיים.