א"ר יצחק בריה דרב יהודה, לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והפטר.

החלאים, ככל פגעי העולם, יש בהם תכלית מוסרית לרכך לב האדם הקשה, שיהיה על ידם יותר קרוב להכנע לדרכי ד' הטובים. והנה כשם שעצם החלאים והמרדות בפועל מועילים בעולם, כן מועילה ג"כ מציאותם ע"י מה שירחיב האדם דעתו בהיותו שלו ושאנן, שאיננו בטוח מכל מחלה ותקלה, רק בעזרת ד' ורחמיו. ואם הציור יועיל לאדם, אז הלא יקבל את התועלת של מציאות החלאים, רק ממציאותם האפשרית, ולא יהיו נצרכים כלל לבא עליו בפועל, ואותה קשיות העורף הטבעית הנטועה בלבו של אדם בטבעו [ת]תרכך ע"י הציור של מציאות המחלות, וע"י בקשת הרחמים שמקרבת דעתו של אדם ולבבו לדבקה בשם יתברך. וכ"ז שהאדם עומד במצב הגון כ"כ בדרכי חייו, עד שהציור האפשרי פועל עליו אותה הפעולה המוסרית שעצם החלאים פועלים ברוב בנ"א, שוב איננו צריך להם, ורחמי השם יתברך שרויים עליו ואיננו צריך שיחלה בפועל, שהוא אות על טהרת נפשו שלא ירדה מקדושתה באופן היוצא מן הכח אל הפועל להרע. אע"פ שאולי גנוזות בקרבה ג"כ איזו נטיות רעות שכחן ג"כ בציור פנימי, די לציור המכניע מאפשרות המצבים הרעים המתרגשים לבא לבצר כחם, וא"צ זכות אחרת פעלית. כי כל הנדרש תעשה בקשת הרחמים, הנושאת עליה את הציור השלם של חלישות האדם העלולה לכל מפגע, ושהוא נמסר רק לרחמי שמים. ובזה בודאי יתרומם ללכת בדרך ד', כי יסורו מלבבו טפשות הדמיונות של התאוות השפלות המגרשות את האדם מחצרות ד' יתברך, וממילא ישוב לאהבה את ד' וללכת בדרכיו. אבל אם יחלה בפועל, אות הוא שמצב נפשו ירד כ"כ, שהרושם של הציור האפשרי מהמרדות העלולה לבא על האדם לא פעל את פעולתו, עד שהוא צריך דוקא החלי בפועל כדי לצרף סיגיו ונטיותיו הרעות. א"כ ודאי לא רק בדרך ציור גנוז נמצאת בקרבו נטיה לרעה, כי אז היה די הציור של אפשרות המוסר והמכאוב להחלישו, כ"א שהוציא ג"כ מן הכח אל הפועל את הרע הגנוז בנפש פנימה, וזה גרם שהרפואה לא תוכל להגמר ע"י ציור כ"א ג"כ ע"י המלאות הדבר בפועל. א"כ כדי להפטר צריך ג"כ זכות המובאת, שכבר יצאה אל הפועל, המכוונת להקביל נגד כח ההפסד של החסרון הנגמר בפועל שגרם את הצורך לההנהגה האלהית לסבב את המחלה בפועל, ע"כ אומרים לו הכא זכות והפטר. ובכלל מרחבת בקשת הרחמים, קודם שיחלה וה"ה קודם שיבאו עליו שינויים לרעה שלא יבואו עליו, את דעתו של האדם שלא ישקע כולו באותו המצב שהוא נתון בקרבו, כ"א יהיה משקיף לדון על כמה שינויים שיכול לצאת אליהם ע"י סיבוב הסבות מאדון כל המעשים. וע"י בקשת הרחמים יתרומם רוחו, לתקן דרכיו לא דוקא לפי ערך המצב שהוא כבר נמצא בו, כ"א ג"כ לפי ערך המצבים האפשריים להשתנות. וכח זו הזכות בעצמו יהיה גורם שכל השינויים יהיו לטובה, כי יד ד' נטויה תמיד לטובה, רק האדם צריך להיות נכון לקבל את הטוב. שהבקשה של הרחמים היא לזה הכשר גדול, בהיותה עם עז פעולתה מטהרת את הרגש שבלב להיות מוכן להעשות בסיס למעשים טובים ודיעות נכונות, המגיעים את האדם לדרך ישרה בלא אמצעות של הדרכה של מחלה ויסורים, כי "אם שמוע תשמע לקול ד' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ד' רופאך".