תניא רבי ישמעאל ב"א אומר בעון שני דברים עמי הארץ מתים, על שקורין לארון הקודש ארנא, ועל שקורין לביהכ"נ בית עם.

לפעמים יש שהשכל ההמוני מגיע להכרה גדולה בדברים נשגבים מצד עצם טבעו. אמנם כיון שבא רק מצד הטבע הפראי לא יוכל לעולם לישב הכרתו על מכונה, לשכללה ולהביאה לידי תיקון הגון. וכשנמצאת השכלה גולמית היא לעולם מאבדת כל טוב, ומהרסת את האושר ועושקת לפעמים רבות גם את החיים מבעליה, "ימותו ולא בחכמה". עיקר הדבר מה שאנו צריכים להיות עמלים עם הציבור, אפילו עם אותם שיש להם נטיות שכליות נעלות, כ"ז שלא שמו מעיינם בתורת ד' כראוי, הוא להשכילם בטוב טעם איך הדברים החיצוניים של הטוב ושל עבודת ד' יתברך מתיחסים יפה ונקשרים אל כל הרוממות של המדע העליון והפנימי, שלפעמים יזרח כמו ברק בלתי מובן ג"כ במוח ההמוני הבלתי מלומד אם יש לו בטבע שאר רוח. המדע העליון בהכרת כבוד שמים, יעשוק בתחילת הבנתו מהאדם את קישורו אל כל פרטי מעשים ורגשות מוגבלים ומסויימים כפי מדתו הנפשית, שהוא באמת יסודה של תורה ודרך חיי האמת. וזאת היא גדולת כחן של נביאים שמדמים צורה ליוצרה, ומביאים את השכל העליון והשפעתו בחוברת עם כל רגשי הנפש לפי מערכותיהם, ובזה מתעלים באמת כל הכחות, וכל החיים מתקדשים ומתרוממים לעדי עד. האדם לא יוכל להמשיך לו קו של חיי קודש אמיתים בחייו כ"א כשיכיר את הקשר השלם והאמיתי שיש בין המדע העליון היותר נשא בהכרת יסוד האמת, עמק דעת ד' בכל העז והזוהר האפשרי להתגלות בשכל היותר בהיר, שמתרומם עי"ז מכל הגה ודיבור, מכל תחינה ותפילה, מכל התרגשות נפשית ותנועה פנימית, כ"א הכל שוקט, קול דממה דקו;-אמנם האדם הלא יבור לו על כרחו דרך בחייו, והחיים הם מלאים בחוגו הפכים וניגודים, הם סואנים וסוערים, והנפש מלאה תנועות והתרגשות, שמחה ועצב, כעס ורצון. ע"כ עם חכמה היותר עליונה ישכיל האדם אל ההוד האלהי שימצא אותו גם במקומו באשר הוא שם קבוע ע"פ שפלות תכונתו ג"כ, כמו שהוא מכירו ברום חביון עזו, "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך". זאת ההכרה לא תוכל לבא מטבע השכל לבד כ"א היא צריכה ללימוד גדול וקבוע. נמשלו דברי תורה כמים שעוזבים מקום הגבוה ויורדין למקום נמוך. זאת היא הענוה שהיא עטרת החכמה', שמכרת את ארון הקודש בהיותו בית קיבול לקודש, ג"כ לאוצר של קדושה. עמי הארץ, אם על שכלם הטבעי יסמכו, ירדו מזה מדחי אל דחי, את הסגולה הפנימית איך היא מתפשטת על כל סביבותי' לא יוכלו להכיר, ולהכנע לחכמים לא יאבו. אם רק ימצאו בעצמם שאר רוח המשיאם לחשוב שהם חושבים וחוקרים בטבע שכלם, ויחשבו את החכמים יודעי האמת המכירים את דרך החיים והטוב לירודים מהם בהסתכלות טבעית, וימצאו לפעמים ג"כ צדדים מטעים המחזיקים בידם שיורידום לבאר שחת. אמנם התחלת הדבר יהיה בהכרות פרטיות, איך להיות מבסס בקרב נפשו פנימה רגשי הקדושה וכבודה של תורה. אבל התולדה היוצאת מתכסיס הרעיונות הפראיים כשהם גבוהים בחיי החברה והציבור, היא יותר מרה, שהחיים הכלליים, חיי העדה, לא יוכלו ע"פ קטנות הדעה הזאת הילדותית להתרומם למעלת חיים של קדושה. והיחס הציבורי יוכר לעולם רק מפני הצד החילוני שבו, והערך הפנימי, תכלית החיים, לא יוכל להכות שורש בלב. כי לפי הטבע של ההשערה ההדיוטית לא ימצא מקום מרכס את הרעיון היותר נשגב, שהוא מקור הקודש, דעת אלהים ב"ה וכבודו, עם החיים ההומים המשתנים ומתפעלים, המצורפים מכל דבר קל וקטן. וכשיתבטל מהמון ישראל כח ההכרה של קדושת הציבור, ממילא יהיה ציור ביהכ"נ כמו בית עם. והיתרון של הקדושה העליונה היורדת לשכן בתוך בני ישראל בקיבוצם ואגודתם, עם כל הסיבות הגדולות והקטנות המצורפות להם שהן כולן נאגדות בתכלית עליונה שאור הקדושה מופיע עליה, שעושה את ביהכ"נ לבית ד' ולמקדש מעט, שמחתים על הציבור קדושה תכליתית וחיים מוצלחים בהצלחת אמת, מה שלא ימצא כלל בקרב היחיד, זאת ההשכלה לדעת איך המקרים אינם מחולקים מהעצמיים, ואיך השינויים הקלים אינם דברים נפרדים מכל המערכה הקבועה, המלאה אור והוד אלהים עליון יתברך, צריכה להשפעה של תורה, שרק על ידה יהיה הציבור העברי חי באמת. "במקהלות ברכו אלהים ד' ממקור ישראל". וכל מה שיוסיף האור לחדור באורה של תורה, כן יוסיף השכל העם-ארצי להיות מתקדש בקדושתה ומתרומם ברוממותה, וישכיל להיות אוחז בעץ החיים וכל ענפיו, ויאמר קדוש לארון הקודש, ויבין את ערכם של ישראל המובדל לא רק מצד מקרה הקיבוץ כ"א מצד הנשמה האלהית הכללית רוח ד' השורה על הכלל כולו, שהוא נמצא דוקא בכח הקיבוץ לקדושה מה שא"א שימצא בכל יחיד בפ"ע, למען ידע שהקב"ה הוא מצוי בביהכנ"ס, ואיננו בית עם כ"א מקום לד' משכנות לאביר יעקב.