ומאי שנא בשעת לידתן, אמר רבה נפל תורא חדד לסכינא.

אנו רואים שהטבע לא יעשה דבר לבטלה, כי החכמה האלהית שהנהגתה היא בתכלית השלימות היא עושה כל דבר במשקל, במשפט צדק, ואינה מבזבזת שום כח לבטלה. ואם יש ענין שנצרך להעשות מטעם ההשגחה, ויספיק להיות נפעל בסבה שכבר נמצאת במציאות למטרה כללית או פרטית, זה הוא משפט הצדק של המשקל האלהי שלא לחדש סיבות מיותרות. כמו ששלמות איש המעלה היא שלא ידבר דברים יתירים, ואם יספיק למטרת הענין דיבור אחד לא ידבר שניים, כן מצד מעלת השלימות העליונה כביכול אין בדרכי הפעולות דבר יתר ופעולה ריקה. וכ"כ גדול הדיוק, עד שאם ע"י איזה פעולה הנמשכת ובאה תושג המטרה לאיזה ענין אחר, לא יוכפלו הדברים. ע"כ כאשר מצד ההנהגה החסכונית הוא שלא לבזבז פעולות, ואם נפל תורא, והשחיטה ראויה לו, הזמן מוכשר אז לחדד סכינא כדי שלא להצטרך לפעולה אחרת. כן אין ההשגחה מניחה את העלילות שהמיתה עלולה בשעת לידתן למי שגרמו מעשיה להיות עוברת מן העולם. וביותר הדבר נכון מצד ההוראה שיש בזה שעצם הפורעניות והריסות החיים היא נגד המטרה העליונה שהשם יתברך הוא מלך חפץ בחיים. ע"כ רק ההכרח של הקנית הטוב הכללי הוא הגורם העונש. ע"כ כמו שראוי מצד המוסר למעט בפעולות מוכרחות כשיש בהן איזה הפסד מוסרי, כמו ענין השחיטה, שההכרח מביא לפרנס בנ"א בבשר בע"ח ומתוך ההכרח התירה התורה, ומ"מ לא נסתלק לגמרי אותו רושם שפעולה שיש בה השחתה מוסרית, עושה, עד שהטבחים הם משותפו של עמלק, ע"כ ראוי למעט בהרחבת הפעולה, וכשמזדמן ענין שההפלה שהיא מצרכי ההכנה לשחיטה תהיה נגמרת בלא פעולה מצדנו, ראוי ונכון הדבר להראות צד ההכרח וההרגשה הפנימית שיש בנפש לבקש התעלות ממעל למצב כזה. כן נוהגת השגחת השי"ת שכל דרכיו אמת וצדק, להודיע לבני האדם עלילותיו ודרכיו למתבוננים באורחותיו כדי שיגיעו בנ"א להיות כולם לימודי ד', להורות מיעוט הרצון בקימוץ ההרחבה לפעולות ההפסד והעונש, עד שראוי להסתפק בפעולה טבעית קבועה מכבר, למען לא יהיה הכרח לחדש פעולה להרחיב גבול מדת הפורענות, להורות בזה קימוץ הכחות וההסתפקות במיעוט האפשרי, כעין נפל תורא חדד לסכינא.