ואפ"ה אי יראת ד' היא אוצרו אין, אי לא, לא.

כל המושגים הנשגבים שהם ממלאים לבו של אדם והם מטים אותו אל הטוב והמועיל, הם מתקיימים רק בהיות האדם עומד במצב ידוע בנפשו, שהוא מוכשר לאלה ההרגשות הטובות, כל זמן שלא נעכרה נפשו ע"י איזה רוח סער הבא מתגרת יד החיים, תאוה, גאוה, קנאה וכעס וכהנה, רק יראת ד' הוא המושג הטהור שעומד לאדם בכל עת. שבזמן שנפשו רוממה, הוא מכירה בגוונה הבהיר המזהיר והמעדן ומרומם את הנפש. ואם יזדמן הדבר שנפשו הושפלה וירדה מחביון עוזה, גם בעצם המחשך ד' אור להי, כי יראת ד' הוא מושג של אמת מכל הצדדים, בין בצדי השכל הטהור בין בצדי הנטיות הטבעיות אפילו שיהיו יותר נמוכות, ע"כ היא עומדת לעד. ולא זו בלבד אלא שכל המושגים שאנו משיגים אין אנו יודעים את ערך מציאותם כ"א באותו החוג שאנו נמצאים בו עם חושני]נו, אבל בחוג אחר ותנאים אחרים, כל הציורים מתחלפים ולא נוכל לדעת מה יוכל להשאר מכל הרכוש הרוחני הגדול. אבל בזמן שהתמצית של כל הציורים הפרטיים לרבבותיהם וכל הרחבתם, פונים אל המושג האמיתי הכללי, שהוא חובק את כל המציאות החמרית והרוחנית, כבר אנו בטוחים שיש לנו אוצר טוב ומתקיים. כי אותם הרשמים שכל פרט אחד מפרטי המחשבה והדעה נרשמו על הבסיס הקיים, העובר את כל המציאות כולה, הם חיים וקיימים לעד. ואם לפי חילופי התנאים תתחלף חיצוניותם, אבל התוכן הפנימי לעד יעמד בזהרו, והוא כולל בקרבו כל עושר רוחני וכל מחשבה עדינה, יראת ד' היא אוצרו. אבל בהיות המעמד הנצחי חסר מיסוד הרכוש הרוחני שהוא מעמד המציאות האמיתי, אין החסרון פועל רק בעת שהמצב מביא את בירור הדברים, שמבלעדי יסוד חיי החיים הכל הבל ונוסד על תהו, כ"א גם לפני התגלות המצב הוא ג"כ נודע למדי לכל ברי לב, שהמושגים שיסודם הנצחי חסר להם, הם אינם רק חסרים מהשלמתם, כ"א הם מלאים כזב תכסיסי, (ש)מקדירים את אור הנפש ומעיבים את זוהר צלם אלהים אשר לאדם בציורם הכוזב. ונמצא שבהחסר יראת ד', אין לו שום קנין כלל, לא רק קנין שאינו שלם, כ"א אי לא, לא.