אמר רבא בשעה שמכניסים את האדם לדין.

הרגשת המכאובים בין החמריים בין הרוחניים, כמו הפחד, הבושת, היגון וכיו"ב, הם תלויים בכמה שהם מפריעים את הסדר הנאות, הגופני או הנפשי או שניהם ביחד. שיטת העצבים בטבעה הוכנה להרגשות נאותות לאריגתה, והרגשה הפוכה מסדריה, מולדת המכאוב לפי ערך ההיפוך. האלקים עשה את האדם ישרי, והנפש מוכנת להרגשות מתאימות לתכונתה, בטחון, כבוד, שמחה, והרגשות הללו הן באות ע"פ סדריה הישרים, והפיכת הסדרים מולידה אותו הרעל והמרירות, החשכה והאומללה, שמצטיירת בנפש ההולכת קדורנית. והנה הרגשת הצדק והיושר שלכל עומקו ואמתתו הוא הצדק והיושר האלהי לכל סעיפיו ופרטיו, יוכל האדם בבחירתו להעביב נפשו כ"כ, ברצותו להמשך אחרי שרירות לבו, עד שתאבד נפשו התכונה המרגשת את נועם הסדר שבעשות צדק ובכלכול דבריה במשפט, ואת כאב העמוק והצרה הניצחת שיש בקלקול ובעיוות משפט, כמה הוא הפוך מסדר טבע הנפש האנושית הנבראת בצלם אלהים. אבל אין השכחה הזאת מתמדת כ"א כ"ז שהנפש היא מוגבלת בגבולי הגוף, שתוכל להשפל עד תחתית שפל בעה"ח השפלים, שדבר אין להם לפי הרגשתם עם כל קדוש ונשגב, עם כל צדק ויושר. אבל בהתפשט הנפש ממסגר הגויה, אז היא מוצאת עצמה בכחותיה הטבעיים לה, בהרגשתה הגדולה והעמוקה, כי הסדר המתוכן שלה הממשיכה לחיים ולאור הוא המשפט והצדק, שהמעשים שעל פיהם הם נמשכים הם מבססים את מצבה ומקיימים את כחותיה לפי הסדר הטבעי לה. והנה האדם הוא נכנס בעצמו בתוך הדין, לחוש ולהרגיש איך רע ומר עזבו את ד', איך רעה ומדקירה היא כל פעולה מעוקלת הבאה מתגרת יד הטיית המשפט הראוי, מכל חיוב תורה, חק ומוסר. ומתוך שהאדם נכנס בעצם הוייתו במעמד [ה]הרגשות המזהירות, המרגישות את הצדק והמשפט בעצם טבען מטבע עצם הנפש האלהית, ואת הרע של העול והפשע ההפוכים מסדריה הישרים, בין ביחושה לעצמה בין לכלל המציאות המתיחסת לה, באשר אין בעולם דבר נבדל ונפרד שאיננו פועל ומתפעל בדרך קרוב או רחוק מזולתו, והכל לפי רוב התכונה וכפי ערך תפיסת המקום במציאות להרע או להיטיב שיש בנושא. שכל היודע כבודו של האדם והוד נפשו והמעלה הרוממה שאפשר לו לעלות בסלם החכמה, החסד והצדק, כשהוא הולך ומתעלה למעלה למשכיל, הוא יחוש כמה הצדק הפנימי האנושי הוא דבר נמשך ומתפשט על עצמו לפי מדת המציאות הרוחנית הגדולה שלו, ועל המציאות הסובבתו לפי ערכו וערך פעולתו עליהם, לפי המדה שיש בכחו להוציאה אל הפועל כשהוא הולך בדרך האורה, דרך ד' כתורה וכמצוה. במצב של עינים פקוחות כאלה, האדם בכל עצם מהותו הוא נכנס לדין, והשעה ההיא הגדולה, היא השעה שמכנימים את האדם לדין. אמנם האדם שככה כבר צלל בין הסכלות והשגיאה, עד שכבר שכח את טבע נפשו הגדולה, הנהדרה, הנה לולא הכחות הקיימים ועומדים בדבר מלך עולמים, שהם מכריחים את הנפש לשוב לאיתן טבע מציאותה, לעומק טעמה ותעופת זוהר הרגשתה, כבר היה נח לו להשפיל שבת, למעט דמות חיי נפשו, למען לא יראה ולא יחוש את כל מרירות עז המשפט. אבל אדון כל הנשמות, הוא אמר ויהי, שהאדם לא ירד לעד כ"א עלה יעלה ויראה את פני אלהים. ע"כ בהכרח תשוב הנפש למקור האורה, אע"פ שימר לה בראותה כמה הפכה את טעמה, אבל סוף כל סוף הלא תשוב ותעלה ע"י רבות מחשבות וכונניות אשר כוננו מהאב הרחמן ב"ה, אשר לא ישא נפש ולא ידח ממנו נדח'. ע"כ מכניסים את האדם לדין, מה שהוא לפי מעמדו באותה שעה לא כפי רוחו ונטייתו, "בע"כ אתה עתיד לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".