כל הדברים הנחמדים לטובת ההנהגה וההמשכה לדרכי התורה, יוכל אדם להמשך אחריהם מטהרת לבבו כאשר יטהר רוחו ויצרף כליותיו. אמנם דוקא אז בהיותו במעמד כ"כ נעלה, עד שהתורה נתאחדה בו בדמו ובבשרו, ברעיון לבבו ורגשותיו, עד שהוא כולו אומר כבוד ולבו ובשרו ירננו אל אל חי, דוקא אז צריך שיחוש האדם שאם יהיה נמשך אחר כל החמודות שבעולם, אחר כל דרכי הקדושה והטהרה, כל יושר ויקר, מפני שכן הוא מוחש ומורגש ומובן לו, אע"פ שיסוד החוש הוא נשגב ומקודש כ"כ עד שכולו נוסד על יסודה של אורה של תורה שהאירה נפשו ולבבו, מ"מ הרי קישורו הוא תלוי בדבר מוגבל ועומד להשתנות, כי כל האדם כוזב. וכל המחשבות היותר גדולות, הן רק גדולות לפי ערכו והשגתו של האדם באשר הוא שם, ואינן באמת כ"א רמזים שישנם דברים גדולים ומחשבות אדירות שמתאצלות מאור האמת, שמזיום זוהר ואור נקרן גם על הנפש הטהורה המתקדשת מטומאתה, ומתהלכת עם אלהיה בתום ויושר וביתרון הכשר חכמה. א"כ אין לבב האדם הקטן והדל כדאי לשומו אוצר על כל הגדולות. לבד מה שרעיון האדם משתנה, הציור בעצמו איננו בו מקורי, אפילו יהיה בתכלית המעלה לפי ההכרה האנושית. ע"כ האושר היותר גדול ובטוח הוא, שהכל יהיה מסור בהכרתו של האדם לפי מדת ההכרה האלהית המוחלטת, לפי מדת הידיעה והשלטון האלהי הנעלה מכל גבול ומכל מחשבה. זהו יסוד יראת ד' שמתעלה ג"כ מאהבה, שהאהבה בנויה על היסוד המושקף אלא שמתוך השיקוף המוגבל היא עולה עד רוממות אין קץ, אבל יסודה הוא היחש המושג והנאהב. אבל היראה יסודה הוא ההכרה השלילית שהיא יסוד האמת, המונחת על יסוד הערך האמיתי שיש לכל חמדה מעשית ועיונית, בעומק ורום המדע האלהי והגבורה האמיתית של אין סוף, שהוא אוצר חיים שכל הגנוז בו איננו משתנה לעד, ובכל חליפות לבב האדם יהי למשען לו בציורים מציורים שונים בדרכי הטוב והקדושה באופן בלתי מוגבל ומוגדר. ע"כ אחרי כל חמדת התורה והרחבתה לכל צדדיה, המושג הכללי והמקיים איננו הציור הפנימי של האדם המונח לפי המושג בכח ציורו העצמי, כ"א יראת ד' היא אוצרו. והיראה הבאה מכח ההכרה שהטוב והאמת הוא שוכן עדי עד עם מקור האמת והטוב, ואמתת ערכו של כל נשגב איננו נערך כלל כ"א לפי הדעה האלהית, שרק ביראה טהורה אפשר להגיש לקצה ציורה, היא האוצר הבטוח על כל אלה הקנינים הגדולים, שיהיו לעד מתקיימים ועומדים בערכם הראוי להם ומשפיעים בכחם הגדול את כל הטוב שהם צריכים להשפיע לטובת הכלל והפרט עדי עד.
