בא לפני הלל גייריה, א"ל דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא הוא זיל גמור.

השקפה אחת לטובה [ש]יש לסבול חסרונות המתגלים באדם הבא לפנינו, בשביל שכדאי לקבל הרע המועט מפני הטוב המרובה שאפשר להולד ממנו כשיצא מן הכח אל הפועל. אבל מעלה היותר גדולה היא להשכיל שלפעמים בהחסרון עצמו נמצא יתרון של טוב. וזה הורה לנו הלל בענותנותו עם הגר הזה יותר ממה שלמדנו ממי שקדם לו, שכאן הראה לדעת שאע"פ שע"י התביעה לצמצם את כל התורה כולה אל הרגש האנושי, אפילו יהיה טוב וטהור, יכולים לצאת מכשולים, אבל המכשולים אינם באים מפני שאין לדבר התביעה של מציאות יחס לרגש האנושי הטוב המבונה ע"פ עומק הצדק והיושר עם התורה כולה, אלא מפני שהרגש האנושי צריך לימוד מרובה, וכפי עומק תכליתו הוא צריך דוקא לאור האלהי ותורת אמת מאת ד' אדון כל המעשים, שהוא קורא הדורות מראשי ולפניו נגלו כל המון נסתרות מתחילה ועד סוף ומראשית עד אחרית, שהרי אמת שיסוד התביעה הנמצאת בלב אדם ישר להיות מתהלך בתומו לפעול טוב וצדק היא נטיה יקרה, ועל בסיס שלה ראוי שתנתן תורה תמימה, אבל כיון שהגיע האדם לנטיית הטוב והצדק, מיד צריך שישכיל כי לא רק הטוב הקטן והדל שיוכל לעשות עם רעו אשר לנגד עיניו זהו כל הנכלל בעומק הנפש בכח אהבת הטוב שלה, כ"א אהבת הטוב היא כוללת כל האדם אשר על פני האדמה, בכל הזמנים ובכל הדורות וכל היקום. ובודאי יש יחס אל נטיית הטוב הקטנה המתעוררת לעשות חסד עם רעהו אשר לעיניו יתמוגג במכאובו, אל שאיפת הטוב הגדול להיטיב גורל האדם בכלל בחומריותו ורוחניותו, לעשות את עצם חייו ליותר מאושרים ומוצלחים, להרבות בו מדות טובות וחיי שלום נועם ושלוה, שע"ז צריך מערכה גדולה של סדרים והשרשה גדולה בנפשות, שאי אפשר שתתכונן כ"א ע"י הקלטה יפה באומה שלמה המוכנת לגשת בכללה לעבודת הקודש, להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". והאומה הזאת צריכה הכשר מרובה ותיקון גדול עד שתגיע למצבה הרם, עד שתהיה ראויה לתעודתה. א"כ כל המכשירים שמרוממים את כח האומה המיוחדת לזה המה המכשירים של הרגש הטוב הטבעי שיצא לפעלו במובנו הרחב. וההשרשה העמוקה מתגלה לעולם ע"פ צד השלילה של מניעת ההיזק. שלענין הפעולות החיוביות יוכל אדם לעורר נפשו בזמן מן הזמנים לעשות טוב אע"פ שטבע נפשו עוד לא בא למדה זו, אבל להשמר ממכשול עשיית רע, דבר זה הוא תמידי, כי השלילה צריכה להיות תמיד דבר זה א"א כ"א ע"י השרשה גדולה של הפיכת הטבע לטובה, ע"ז צריך כונניות רבות ועצומות מאד. והנה כיון שמתגבר האדם בנטיה הטובה של הצדק, יתחייב לדאוג שלא תשאר נטייתו רק טבעית כ"א שיוכל ג"כ לבססה על מוסדי השכל והחכמה העיונית. ובודאי שיסוד הנטיה הטובה לטוב וליושר נובע באדם מאוצר הטוב של חסד ד' וטובו על מעשיו. א"כ הוא מוכרח להכשיר עצמו בדעת אלהים לאמתתה, וא"א לדעת את ד' כ"א ע"פ מעשיו, והידיעה השלמה תהיה לפי הערך של הקפת המעשים המתגלים מחסד עליון. וכיון שהמעשים הטבעיים אינם כ"א חלק אחוז ממעשי ד', אינם מספיקים לתן הכשר להבנה שלמה בדרכי ד' כ"א כשיצורף אליהם הכשר דעת ממעשים הניסיים שנעשו לתכלית הכללית והנשגבה המוכנה לבא ע"י ישראל. ע"כ תלמוד תורה וקיום המצות כולן והוקרתן, והשרשת קדושתן כראוי לדברים נשגבים אלהיים הכוללים את אוצר החיים של העולם כולו, שע"פ רגש זה מוכרחים לצאת דקדוקי תורה ומצות בדיוק עצום והרחבה גדולה, כולם מסתעפים ומוכרחים להתפשט מהשורש היסודי של רגש הטוב שבנפש האדם להיות חפץ לעשות טוב וחסד יושר וצדק. ע"כ באמת הרגש הטוב הוא הבסיס לתורה, וא"א כלל לחלק את המוסר הטבעי מכלל התורה כולה, כ"א לדעת שמה דעלך מני לחברך לא תעביד, המוסר הטוב, השולל את הרע, שתובע הכשר מעולה בנפשות להשכיל ולהיטיב תמיד, זהו כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא, איך להשריש כח הטוב ואיך לפשטו באומה כולה לדורות עולם, ואיך להעלותו בעילוי הכשר חכמה והשכלת אמת שלא ימוט לעולם מתגרת רוחות רעות של רגשת פועלי און', שונאי טוב ואוהבי רע, שמתרגשים לפעמים לבא לעולם. שהשמירה לזה היא דעת אלהים אמת, שאהבת ד' ויראת רוממותו וחקר כבודו ומעשיו ונפלאותיו, הם קשורים בכל התורה כולה, לפרטיה ופרטי פרטיה, א"כ אידך פירושא הוא זיל גמור. והלימוד הזה הוא מעיין שאיננו פוסק, המשתרע למטה ולמעלה, למטה בדברים המעשיים המביאים את התכלית של מילוי הטוב של "דעלך סני לחברך לא תעביד" במובן האנושי הכללי במילואו באחרית הימים, שכיון שבא האדם למדה זו להשכיל שהטוב איננו מה שנוגע רק לעצמו ולבשרו כ"א גם לזולתו, א"כ שוב אין הבדל ג"כ בין מה שנוגע לדורו או להרבה דורות שלאחריו. ולמעלה לפתח [את] הכח השכלי כדי שיהיה הרגש הזה הולך ומתרחב ומתחזק במעמד קבוע שלא יזח ממקומו. ע"כ אין ראוי לקנתר את הרגש הטוב ולא את התביעה של מציאות יחס לתורה עמו, כ"א לדעת שרק ניצוץ מן הרגש הזה מתגלה בלב ע"פ הטבע הפשוט, ובכל מילואו ימצא רק לפי ערך פעולת התורה על הנפש בתלמודה ובמעשיה. א"כ המעשה והתלמוד יחד המה פירושים ל"מה דעלך סני לחברך ל"ת", היסוד הטבעי של המוסר האנושי, וכיון שכן באמרו ואידך פירושא זיל גמור, היינו ללמוד ולקיים, "שמור ושמעת".