הרגש דומה לעומת פרטי הפעולות הטובות, שהן ממלאות כל חללו של עולם מלא, לאמת הננין לענין תוכן פעולת הבנין, שאע"פ שמועלת היא אמת הבנין לעסק בנין בית ושכלולו, אבל לא שהאמה היא כלי המלאכה שבו הבית יבנה, כ"א יוכל למוד באמה מדת קרקע לומר שבמדה כזאת צריך הבנין להיות בכללו, ולמוד ג"כ גבהו ורחבו וארכו לכשיגמר. אבל הפעולות והציורים המושכלים שצריכים להיות הרבה מאד בעסק הבנין, אין להם יחש עם אמת הבנין כ"א צריכים להתלמד ולהעשות, כמו כן אע"פ שהרגש האנושי מצייר יפה שעל פי כלל הנטיה לטוב ולצדק צריך שיהיה נבנה כל בנינה של תורה, אבל כדי להעלות את כל פרטי בנין קדוש ואדיר זה על הלב, ליחסם אל הכלל, צריך לימוד מרובה בתורה ודרכיה והתעסקות מעשית בקיומה. וכשם שהאמה הזאת מודדת לפני הבנות הבית רק את המקום השטחי שעליו עתיד הבנין לעמוד, כן א"א שמדת הרגש, אפילו היותר עליונה וטובה, תקיף כ"א את הצד הנמוך של ערכה של תורה. רק אחר הקיום והלימוד יתעלה הרגש עצמו להשכיל יותר [את] היחש הפרטי שיש לכל מצוה וחיוב לעומת הכלל, כי יתרחב המבט של עצם רגש הטוב ע"י קיום התורה ותלמודה, ובכ"ז אין האמה נועדת כ"א למדוד דברים עומדים להעשות, או שכבר נעשו, אבל לא שהיא תגמור את הבניה. כן צריך להשריש שדוקא האמונה האלהית, אהבת התורה והמצות מפני שהן דרכי ד', יוכלו להיות משמשים בתור כלי פועל לקיומה של תורה, והרגש האנושי יוכל רק לצייר את כללות הדבר כשיש מניע יותר חזק ממנו שמלאכת הפעולה תהיה נזקקת לו. ובאשר ראה שזה בא רק עם הרגש החלש ומבקש שעל ידו יכנס במלאכת הבנין הנישא של קיומה של תורה, דחפו באמת הבנין שבידו, שהוא דומה כזה שרוצה לבנות בית רם ונשא רק בכח מדידת מקומו באמה שבידו.
