א"ל שבכתב אני מאמינך ושבע"פ איני מאמינך, גיירני ע"מ שתלמדני תורה שבכתב, גער בו והוציאו בנזיפה.

לפעמים יזדמן איש מאומות העולם חוקר אלהי וגדול דעה שישאהו לבו להכנס לדת מפני הכרת כבוד אלהיותה וקדושתה העליונה, איש כזה לא יסמך באמונתו על שום אדם, רק בהכרה עצמית פנימית יבא לגשת אל הקודש. ומי שכח שכלו כ"כ חזק ועצום עד שהכרתו הפנימית תביאהו להבדל מהבלי נכר ולגשת אל ד' לשרתו ולאהבה אותו, הוא יבא עד ההכרה העמוקה שתורה אלהית כזאת אי אפשר כלל שתמסר להתפרש לכל יחיד כפי הבנתו הפרטית, וע"כ שהיא צריכה לפירוש מקובל. ובדברים שנסתפקו משכחה, או לא היה סיפק לקבל בפרטיות לכל הנידונים המתחדשים, שתהיה ההבנה מסורה בכלל לב"ד גדול מרכזי במקום אשר יבחר ד' שהוא עומד במקום הקבלה, בכל אופן, ומהבנה כללית ובהירה תצא המסקנא להיות מוקיר כל פרט ופרט מסעיפי משפטי התורה בפועל ובמעשה, ללמוד ולקיים. אבל מי שכח שכלו רפה ונטייתו לקדושת התורה האלהית היא רק נסמכת על גדולת האנשים המחזיקים בה, ממילא כיון שהבנין איננו חזק למדי ע"כ ירפו כל הדברים הנסמכים עליו, ולא יוכל להגיע עד רום מעלת האמונה האמיתית והחזקה בתורה שבע"פ וגם בתורה שבכתב, רק זהרה הכללי יקח לבו ורק לדעת אותה ללמדה יחפוץ בנטייתו, אבל לא יספיק שכל רפה כזה להיות משיג ג"כ איך שהשגת התכלית המכוונת הכללית, הראויה להיות נכספת בחזקה מכל ישרי לב איננו בא כ"א בקיומה של תורה ומצותיה לפרטיהן. כל אלה החולשות נקבצו באו יחדיו באותו הנכרי, תחילה אמר על תורה שבכתכ, לא שהוא מאמין בה בסתם, כ"א אני מאמינך מצד גדולתך ופרסומך בחכמה וצדק והיותך מחזיק בה באמת, שהוא גרעון גדול למי שרוצה לבא עד המעלה הגדולה להיות מתנדב להכנס בחיל ד' אלהי ישראל ללא דרשוהו. ומזה נמשך הדבר שסיים שתורה שבע"פ איני מאמינך, כי האמונה החיצונית הבאה לא מהכרה של חכמה ודעת אלהים, תעמוד באמצע הדרך, וכח המושך של האדם אפילו יהיה גדול מאד יש לו גבול ידוע עד היכן הוא שולט. רק ההמשכה אחרי התורה הבאה מהכרה האלהית היא מושכת בזרוע כחה עד אין קץ, ואין עמה מעצור לאמר עד פה תבא, כ"א "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך". ומתוך ההכרה הכהה הזאת באה המטרה ג"כ באופן חלוש, שלא הספיקה להטביע תביעה פנימית לבקש שתסול לו התורה מסילה בכל ארחות חייו, החיצוניים והפנימיים, כ"א שתשביע את חשקו לדעת דבר שנראה לו שהוא נשגב ונעלה, קדוש ואלהי. וזה ימצא בלימודה של תורה שא"א לו להשיג כ"א ע"י גירות. לא מצד ההזדמנות החיצונית, (לא) [אלא] מצד ההבנה שיחוש כל מבין דבר, שלא ימסרו דברים החובקים בגדלם עולם מלא כשהם מיוחדים לאומה יחידה, כ"א למי שיכנס בעמקי חייה ויכנס בין בניה, שזה יוכל להשיג באופן כללי גם המתבונן הבינוני, שצריך להסמך ג"כ על אחרים. והנה אלה הרפיונות, עם העזות המוכרחה להמשך מהם בבלי דעת, ראויים הם להמשיך תוצאת ההרחקה המשולשת. הגערה, לעומת מיעוט צביונה של תורה הגלויה לעין כל רואי שמש בבהירותה ואלהיותה, והלה מסמיכה על יסוד איש יחידי. ההוצאה, על שומו קודש של תורה שבע"פ מרמס, שזה כבר יוכל להזיק לחברה, וקשים גרים כאלו לישראל כספחת. והנזיפה על מיעטו כח קיומה של תורה, בשומו יסוד גירותו רק למודה הכולל של תורה שבכתב ותו לא. ע"כ בצדק גער בו והוציאו בנזיפה.