א"ל הוי זהיר ברוחך, כדאי הוא הלל שתאבד ע"י ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז והלל לא יקפיד.

כל אדם יש לו רוח מיוחד ונטיה מיוחדת שבודאי נטעם בו יוצרו כדי להשכיל ולהיטיב. ע"כ כל אדם צריך להשתדל לקנות הדרכים הטובים ע"פ מדותיו ותכונותיו, רק יזהר שלא תתפרץ נטייתו מן המדה הראויה ע"פ השכל וע"פ התורה, אבל אין ההדרכה ראויה להיות להשיא את האדם להרס ולאבד נטייתו הטבעית. ע"כ עם כל התפרצות העזות שהראה זה הממרה, היתה עצת שלום של אביר הענוים, נשיא אלהים זה, שיהיה זהיר ברוחו ובנטייתו, ועל פיה יוכל לעשות ג"כ הטוב והישר בעיני אלהים ואדם כשיכוין את המדה הראויה. ולא זו בלבד [אלא] שאפילו מפעולה שעברה שהיתה שלא כשורה ובהעברת הדרך הרבה, מ"מ על להבא יהיה יונק ממנה מוסר טוב ולימוד הגון לדעת עד היכן כח הסבלנות והענוה יוכל להגיע באדם, ויהיה לו למופת להועיל לעצמו ולאחרים. ואפילו הפסד הממון שיצא לו מקלות דעתו יוכל להשיב שיחשב ריוח, כמו שישיב הפסד המוסר והיראה ע"י שמירתו את הלימוד הנשגב היוצא לו ממאורע זה, וידע שאמנם יש במציאות כח הענוה האמיתית להביא את האדם למצב המביא לידי השתוממות כזו על מהות הנפש המלאה מנוחה ואהבה. וכל מה שרושם הדבר יותר ניכר אצלו ע"י מה שבא לו במכאוב של הפסד הגון יהיה יותר פועל עליו. והנה השתלמות הענוה בנויה על שני חלקים יסודיים: החלק הראשון הוא שלא יהיה נקנט בפניו ובלבבו למעט עי"ז את הוד האהבה ושמחת הסברת הפנים הראויה לכל אדם בכל שעה. והחלק השני הוא שאפילו יבאו דברים אדירים כאלה שההקנטה בהם ראויה היא כדי להטיל אימה ושאר צרכים, מ"מ לא יקפיד בלב, וזהו הדרך היותר נשגב. כי במצב שלא ניתן רשות כלל להתפתחות הרוגז גם בהוראה חיצונית אז עוד הכח מתרחב להגבילו, אבל כשהצורך מביא ליתן רשות לכח הרוגזא לחול, ועם זה יעצרהו מבלי לבא אל הלב להרעילו בקפידא פנימית, דבר זה דורש מנוחת הנפש קנינית אדירה מאד. ולשני אלה החלקים שלפי תכונתם ראוי שיחלק שם האדם המתעצם בהם לשני חלקים: החלק הראשון שיספיק לו ג"כ הכשרון והתכונה הטבעית והתכונה המתגברת כשכבר החלה הפעולה לפעול כפי מדתה. ההגבלה המדוייקת הבאה עמה היא ודאי שלמות קנינית. ע"כ כדאי הוא הלל, לפי מדתו שראויה להיות למדה נהוגה בבנ"א כולם, לאבד ע"י ארכע מאות זוז, על מבחן ההכרה של הסבלנות העומדת במצב מניעת ההקנטה שלא תתחיל לפעול כלל. וכדאי הוא עוד ד' מאות זוז אם תבא הבחינה על המעצור הניתן מבחירת הנפש ע"י השכלתה וקנינה המתעצם. והלל, מצד תכונתו הקנינית המשימה גבול וגדר גם למה שכבר החלה הפעולה ברשות התורה והיושר הגמור, שאם צריכה לבא ההקנטה, מה שבניסיון זה לפי עומק מדת הענוה לא היה גם לזה מקום, כיון שהרחבת חכמת ענותנותו ידעה להפוך לטובה את המאורע בלא שום הקנטה ובלא שום מיעוט הסברת פנים. אבל אם גם היה בא הדבר לידי מעשה של הקנטה חיצונית מ"מ הלל לא יקפיד בלב, שע"ז כדאי ג"כ לחרות בזכרון טוב מופת לימודי מעשי, שקנין מדת ענוה טהורה כזאת אפשרית היא לאדם, למען יחרץ כל חפץ חיים באמת לרדוף אחריה במחקרו ובמעשה התרגלותו להשיגה.