מעשה בשני בנ"א שהמרו זה את זה, אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ארבע מאות זוז. אמר אחד מהם אני אקניטנו.

לפעמים יש שיצא איש למלחמה ולא ידע כח האויב הניצב כנגדו, כי יחשוב אותו לחלש ואין אונים, אז לא יהיה נחרץ כ"כ לחגור עז ועצמה בעצה ותחבולה איך לנצחו, ואם יפול בנופלים אין כל פלא, ואין מזה ראיה על גבורת הגיבור, מאחר שאותו שכנגדו חשב אותו לחלש לא היתה גבורת התנגדותו שלמה. מה שא"כ כאשר יכיר הלוחם עם מי הוא לוחם, ואחרי ידיעה שלמה בערך גבורתו הנפלאה של אותו שכנגדו הוא יוצא להלחם עמו, אז ודאי יבור לו האמצעים היותר מסוגלים לנצח את הגיבור שעליו הוא מגיח קרב, ורוחו בקרבו יעורר בגבורה עצומה, ואם בכ"ז יפול מנוצח, אז נדע גבורת הגיבור. ע"כ ספרו לנו בזה, ששני האנשים ידעו מגבורת ענותנותו של הלל, עד ששניהם המרו זא"ז בתחילה וכ"א אמר לחבירו, שמי שילך ויקניט את הלל, דייקו "שילך ויקניט", כי למלאכה גדולה כהקנטת העניו הנפלא הזה צריך הליכה מיוחדת, כלומר סילוק כל רעיון וכל עסק מטריד הצדה ולפנות עסקיו ורעיוניו רק למטרה זו, להקניט את הלל. ובהכרה בערכו הנשגב של הלל, עד ששניהם הסכימו שהבושה היותר גדולה היא להקניט את נשיא אלהים זה עד אשר קצבו בעדה הסכום היותר גדול שבקצבת הבושת שהוא ד' מאות זוז, בידעם כמה גדולה היא ההשתדלות והפשטת מעיל הבושה לגמרי, עד כדי לשער האפשריות של ההקנטה באיש אלקים זה. ואחרי כל אלה הידיעות אמר אחד מהם אני אקניטנו. מדת העזות, ככל המדות, אפשר שיחגור האדם [את] כחו לציירה בלבבו ונפשו ולהזדרז לעשות איזה דבר ממנה, גם אם תהיה נגד תכונתו הפנימית. אמנם כ"ז שלא פעל בעצמו ההסכמה הגמורה לאותה הנטיה, אז מדת הבושת והיושר הפנימי תעכב מאד את הוצאתו את רושם העזות אל הפועל. ע"כ רק אז יצא כח העזות בכל תקפו, כשיפעול מי שרוצה להעיז פניו, בעצמו כ"כ לעשות את עזותו בלא שום התנגדות פנימית, ובלא שום דבר ורעיון מוסרי מעיק. ע"כ ספרו לנו, שאותו [האיש] שאחר הידיעה בכבדות הדבר להקניט את הלל, כ"ז שיהיה רק ציור כל דהו מערך חובת הבושה, הראויה להמצא בלב כ"א מישראל, נגד נגיד ד' כמוהו, פעל כ"כ להגביר את כח עזותו עד שסילק והסיח מנפשו כלל את הכבדות שיש בזה, בהעבירו מלבבו את יקרת ערכו של הלל, עד שפעל בעצמו להקניטו בלא שום הכבדה והעקה כלל. ע"כ לא אמר "אלך ואקניטו", כ"א אקניטנו, כלומר, בלא שום ציור של הכרת יתרונו וכבודו, עד שלא אצטרך להיות מכין עצמי בהתחזקות להקניטו, שזה מובן בלשון "אלך ואקניטנו", כ"א בציור מלא עזות עד שפעל בעצמו לחשב את נשיא ישראל זה כאחד הירודים שבעם, שאין צורך בשום הכנה להקנטתו, ואחר שכבר ידע מתחילה בכבידות הדבר, עד שהיה בעצמו ממרה עם חבירו. ואח"כ הסכימה דעתו, שמה שא"א שיעשה טרם מחות מלבו הציור של גדולת האיש שעוסק להקניטו, א"א כלל לדמות שתהיה אפשרות להקניטו, רק אחרי מחות ציור גדולתו עד כדי אפשריות קלות הראש היותר קיצונה לנגדו, חשב שאז אפשר להקניטו, בזה ימלאו כל הצדדים האפשריים למלא את הכח היותר אפשרי להוציא לאור פעולת ההקנטה. הציור הקדום בכבידות הענין, היאוש המוקדם, וההתחזקות הבאה במחשבה תחילה לסלק כל ציור חשיבות והכבדת ההקנטה, הם יחד עוזרים לצייר לנו בשלימות קדושת ענותנותו של הלל, עד שכל ההשתדלות היותר נמרצה לא הספיקה להוציאו כרגע מענותנותו.