א"ר חייא אהני ליה צלותיה לרבי דלא לישוייה בני ממזירא, דרבי כי הוי מצלי אמר יה"ר מלפניך ד"א שתצילני היום מעזי פנים ומעזות פנים.

תוכן התפילה היא לחזק ביותר ההכרה ההרגשית בדברים השכליים, באמונות הברורות והדיעות הטהורות, באופן שימלאו לא לבד את השכל הקר שאינו ממלא את עצמיותו של האדם בחייו בעולם החומרי, כ"א שימלאו ג"כ את הלב והנטיה הטבעית והרגשית, ורק בהיות מצטרפת בריאות הרגש וההכרה הפנימית הבאה מכחה של השרשת התפילה עם התורה, עם הכח השכלי המשפטי, רק אז יוכל עמוד לנצח כל מסטין ומבלבל. ע"כ לא מיבעי לענין ההגנה מפגיעה של העזות בענינים המקובלים המתיחשים לעבר, כהא דר"ח, שודאי התפילה תופסת בהם יד גדולה, שפיתוח הרגש הטוב והנטיה של אהבת שם השם יתברך ודבר קדשו ודרכיו הם מגבירים כחו של אדם לחסום פה כל מקטרג, אלא גם לצורך הדברים העיוניים המתבררים לאדם בקנין עצמי, כיון שהם סמוכים על יסוד ארחות המוסר והצדק האלהי, כבר הם צריכים להשפעה של כללות בריאות הנפש, שמשתלמת בבריאות ההרגשה הפנימית נוסף על השלימות השכלית שהיא משתכללת בכחה של תפילה, "תפילת ישרים רצונו", והקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים. ע"כ אהניא ליה צלותא דלא לשוייה לבני ממזירא, לבירור אימות כזה וחזקת ההכרה בדומה לערכו בחיי הרוח, כח התפילה, היסוד הטבעי של חזקת הנפש ובריאותה, פועל הרבה. דרבי בתר צלותיה הוה אמר יהר"מ שתצילני היום. האדם הוא אורגן חי, כשם שיסודות הגוף הם מתחלפים וצריכים למזון מבריא לתן כח ואומץ להספיק היסודות המתאכלים, כן בחיי הנפש אע"פ שהאמיתיות לכאורה טבועות כבר באדם שזכה להשיגן כראוי, מ"מ להשלמת ציורן בחוזק הכח הפנימי צריך בכל יום שמירה מכל פגע ע"י הוספת כח חדש במזון מבריא, בחידוש וחילוף כח הרוח ע"י הגיון תורה ודעת ד', בצירוף תפילה טהורה וזכה המרהבת את הנפש ומאמצה בגאון שם ד'. ע"כ בכל יום צריך בקשה מיוחדת להצלה מרגשת פועלי און א, מעזי פנים העומדים מחוץ למעמד הנפש הטהורה וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא, ופוגעים בכח הטהור של הטביעות-עין הטהורה של הנפש ע"י עכירתם את האויר בדרכי לבם הזונה, בהיותם מתאמצים לספק את האמיתיות המבוררות. אמנם אע"פ שלא יגיעו לחפצם לשחת לב טהור מטהרתו, מ"מ הלא אפשר שיכניסו בו איזה חשכה קלה המקדרת מעט את זוהר גבורת הוד האמת, זאת היא פעולת עזות פנים שהיא מבצבצת בעת רפיון הנפש, כרגע בטרם תתנער להכיר את חזקתה העצמית ורפיון הכחות הרעים וחולשת השקר המתעטף בטליתה של הבקורת המדעית, תחת היותו רק מועק מתגרת יד איזה תביעה זוללה וקלת ערך המספקת להרום את יסודי המוסריות של נפש חלושה. ומפני שהאדם צריך להארת אור פני עליון להתגבר על כחותיו השפלים, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, ע"כ זאת היא תפילת צדיקים להצילם בכל יום מעזי פנים, מהשפעתם החיצונית אע"פ שתשאר בלא רושם פנימי מ"מ גם גועל הנפש הארעי הוא דבר רע ומגועל לחוש הקדוש של נפש טהורה, וגם זאת להנצל מהשפעה פנימית היותר קלה, מעזות פנים, כדי שחושי הנפש ישארו בריאים להכיר את ההכרות הדורשות לשכלול אמתתן בחוזק ובמילוי הצביון, את הכח המלאשלהרגשהבריא,ההכרההחושיתהנפשית, הטביעות-עין השכלית, בצירוף לסמני המדע, לכח המשפט, "רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ד'". ותוכן אלו הציורים הוא מכוון לעומת ההריסות המתילדות מסיבת קלקולי הנפש הקדומים שנוטלים את הטעם הטוב מהאדם, עד שהיסוד הטבעי, שצריך הוא מאד להיות בסיס לההכרה השכלית הטהורה, ניטל ממנו. ע"כ אי אפשר להחזירו מטעותו ע"י הארות שכליות לבדן, כ"א הוא צריך מתחילה ליסר עצמו בהדרכה מוסרית עד שיוכל הרושם של הרגש הטוב שבו תלויה הפעולה של ההכרה הפנימית של איכות טביעות-העין לחול עליו, רק אז "באזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו". אבל כל זמן שחושב שאפשר להעמיד את מה שחסר מעצמיות הכח הנפשי בכללו, שהשכל ההגיוני הוא רק חלק אחד ממנו, ואע"פ שהוא החלק היותר חשוב והיותר נכבד, אבל לא יוכל להחזיק מעמד כ"א בתיקון הסביבה של יתר כחות הנפש באופן הנאות לו. וכ"ז שהכסיל אוחז באולתו ולא יאבה לתקן השחתתו המוסרית שנטלה ממנו את זיו החיים, לא יוכל לחזות נכחה. והרי סיבת כל אשר יבקש להתעקש עליו, לא ממקור דברי תורה שיסודם כח השכל, כ"א מיסוד מילי דעלמא שיסודם כח הנטיה וחפץ הלב, שעליהם נאמר "אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה" ברצותך להעמיד כל בנין ההכרה רק [על] השכל המתפלפל בהגיונו לבדו, ותשכח את המהלך הטבעי הכולל את כל שיעור הקומה. אלא שאם אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה, מלמטה מקדשים אותו מלמעלה, וביהמ"ק שלמטה מכוון כנגד ביהמ"ק שלמעלה, שנאמר "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו".