מדת ההכרה הפנימית העליונה באימות בירורה על כל הכרה הגיונית, היא נוהגת בין בעניני דיעות ואמונות שמסתעפות לאדם מקניני רוחו בהבנתו בדרכי תורה ויראת ד', שע"פ המושגים העצמיים לו שקנה אותם ביגיעו נולדים לו סעיפים וענפים ציצים ופרחים, שהיסודות הקנויים דומים לאשת חן, "אשת חיל עטרת בעלה", כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה, והדברים המסתעפים הם הילדים אשר חנן ד' כל לב שומע המשכיל ביראת אלהים. אמנם הרשעה לא תסתפק בהתגברות של חוצפה לעומת הדעות האמיתיות המתבארות באורח ישרה ללב מבין ההולך בדרכי יושר, מתוצאות רגשו הפנימי ביחש להבנת תורתו וקניני רוחו הפרטיים, כ"א תשא פעמיה להרע בקודש ג"כ נגד האמיתיות המקובלות, שבהן ג"כ הננו מוצאים את החזיון הזה, דברים רבים, שלבד אמתתם ההגיונית הנשענת בדרך כללי מבירורה של תורה הגלוי והמבורר, "אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלהים'", עוד הם נתמכים ביסוד ההכרה הפנימית הכללית שבאומה, שהעבר וההוה שלה מרוכס ומקושר בקשורים אמיצים גלויים ומוחשים בהכרה גלויה ואמתית לכל מי שהולך בדרכיה הטבעיים לה. אמנם ההתגברות החוצפנית מצח אשה זונה היה לה, היא תשלח יד לשונה בעבר הנוגע עד הנפש של כל העצמיות של ההוה, לא של הקנינים המסתעפים לבד כ"א עד העצם הנשמה הכללית כולה מגעת, כאותו הסגנון שאפשר להאמר מחצוף דנא, אמך אשתי ואתה בני. שההכרה בזיוף זה אמנם היא תלויה ברובה בכח הכרה פנימית שמבוררת ביותר מכל כח הגיוני, אבל איך למסור הדברים הפנימיים למי שכבר כ"כ הושפל, ונהרס יסוד טבעיות לבבו, הלא אין תחבולה, כמו שאין תחבולה למסר כח טביעות-העין למי שלא הסתכל והשיע עיניו מהחפץ המבוקש, כ"א העצה של רבי אל ענין כזה היא לגלות את היסוד המעיק הגורם להתגברות החוצפה הבלתי טבעית המאבדת מבעליה את ההון היותר יקר ויותר אמת ועשיר בבירורו, הוא התגלות הנפש לצורך נטיה שפלה כמעשהו בהתגברות לנכח הקנינים הרוחניים הפרטיים של איש המעלה, רצונך לשתות כום של יין, שתה ופקע. אמנם רק בהגיע המהרס החצוף למטרתו ורואה עד כמה שפלה היא, רק אז ינחם ויאמר אכן לשוא שחתי עולמי, לשוא פרצתי גדרות עולם, עד אשר לא יוכל עוד להשיג ארחות חיים מפני הרקבון הפנימי שבא בעצם מעמד הנפש וחושיה הפנימיים, ונשאר רק השכל ההגיוני לבדו שאמנם יוכל הוא להשיג השגות שכליות, ויוכל ג"כ, כשיסתלק כח הנטיה, להעמיד על האמת, אבל לא יוכל למלא את הלב באותו רוח החיים הבריא הנובע ממעמקי נפש בריאה ההולכת בדרך תמים, "העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה שכחה. כי שחה אל מות ביתה ואל רפאים מעגלותיה, כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים". "ושומע לי ישכן בטח ושאנן מפחד רעה".
