"אזל אשכחיה לרב, אמר ליה, מנין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה. אמר ליה דכתיב "למען תהיה תורת ד' בפיך", מן המותר לפיך [בפיך]".

יחידי הסגולה שבבבל היו מקושרים לאהבת ארץ ישראל בכל לבבם, ורצו תמיד להביע את הוקרתם שהם מוקירים את ארץ הקודש. כמו שבכל התלמוד הבבלי פזורים הם הענינים המדברים בהערך הגדול של קדושת הארץ ומעלת יושביה, שהם מקושרים עם ההכרה של שלילת הגלות אפילו אם היא במצב טוב, בין מצד המעמד הגשמי של קיבוץ היהדות שבתוכה, בין מצד המעמד הרוחני שסוף כל סוף החומר הנושא את העם עליו הרי הוא הארץ, והגלות, האדמה הטמאה, מוכרחת היא להיות פוגמת את אור הקודש של התורה וכל המעלות הרוחניות העליונות שבכלל האומה. ואדמת הקודש, כשהיא תהיה הנושא המחזיק את האומה, עליה יחול אור הקדושה. והסימן לזה הוא העור אשר עליו כותבים דברי קדושה, שלא יוכל להיות מבהמה טמאה, אע"פ שיוכל להיות מעובד יפה מאד, מ"מ אין הקדושה האלהית מתקשרת עם החומר הטמא, וכיוצא בזה אין הקדושה הנשמתית שבאור ישראל יכולה להיות מתקשרת יפה עם הקיבוץ השוכן על אדמה טמאה. ורמז בזה להורות שרק איזה אונס גדול היה יכול לסבב את ירידתו של רב מארץ ישראל לבבל, אבל לא הטלת איזה ספק ביתרון הקודש הנצחי של ארץ ישראל, אדמת הקודש וגבול הקדושה והטהרה העליונה. ורב הורה לו על שאלתו, המרמזת את הענין של המאורע הזה של ירידתו לבבל מא"י, שכן מה שאין כותבין תפילין על גבי עור בהמה טמאה, שהוא מן הכתוב למען תהיה תורת ד' בפיך מן המותר בפיך, ואע"פ שהתורה הכתובה על גבי הפרשיות של העור אינה נאכלת, מכל מקום החומר המקבל את קדושת הענין התורני מוכרח להיות חומר טהור. והוא הדין שהארץ שבה יוכל ענין הקודש של כנסת ישראל להתקשר בה אינה ארץ אחרת כי אם אדמת הקודש הטהורה אשר היא ניתנה לישראל לאכול מפריה ולשבע מטובה, להשביע יחד את הגויה ואת הרוח הקשורים יחד בלולאות הקודש של אור התורה אשר מאיר הוא בברק אורו רק במקום אשר אוה ד' למושב לו ולא בארעא דחשוכא, ששם אין האור מתעצם עם החומר הנושא עליו את העם הגולה שהוא מוכרח להתעכב בה עד עת קץ.