רב אחא בר יעקב אומר, "קללה נמרצת" נוטריקון, נואף הוא, מואבי הוא, רוצח הוא, צורר הוא, תועבה הוא.

בכלל הנוטריקון אנו מוצאים גם כן העמדה על מחשבות הכמוסות בתוך הלב, שהן מתבטאות בתיבה אחת, שאנחנו מכירים ממנה את כל מה שהיה נחשב במעמק הנפש. שמעי בשנאתו את דוד, רצה בקללתו למצא את כל הערכים שלו לחובה, ובמקום שבאמת מנוקה הוא דוד מחטא ניאוף בענין בת שבע, מפני שכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות היה כותב לאשתו, הבליט הוא שהיה כאן חטא של ניאוף ורמז זה דוד בנו"ן של "נמרצת". ובמקום שהחשש של גזעו כבר נתבררה הלכה של עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, בקש שמעי להטות את דין הפסול עליו, לאמר מואבי הוא, וברמז הוא הענין במ"ם של "נמרצת", מואבי הוא. ובמקום שמשפטו של אוריה הוא מפני שהיה מורד במלכות, לא היה על דוד חטא של רצח בו, אמר הוא רוצח הוא, ברמז הרי"ש של "נמרצת". ובמקום שהעמדת מלכות בית [דוד] היא הטובה העליונה של בנין האומה ונצחה, ומלכות בית שאול לא היתה מסוגלת לרומם את כנסת ישראל לאותה המדה המשיחית, בא שמעי לגלגל על עצם המלכתו של דוד, שמפני כך ירד הערך של בית שאול, שהוא ענין של גרמת צרות לכלל ישראל, עד שהביע זה בביטוי צורר הוא, המרומז (ברי"ש) [בצדי"ק] של "נמרצת". ובמקום שכל המגמה של מלכות בית דוד היא לרומם את כבוד קדושת ישראל, והרגאוחת גדולת האומה באצילותה נגד כל עמי תבל, רצה שמעי לומר שהשאיפה הכללית שבמלכות דוד היא ההיפוך מהקדושה, כמו עבודה זרה חס ושלום, שנקראת תועבה, ולשם כך אמר תועבה הוא, שנרמז בתי"ו של "נמרצת". ומזה אנו מבינים את הרעיונות העמוקים שבנוטריקון. אנחנו יורדים להבין את הצפון וגנוז בתוכיות נפשו של אדם, שמתגלים לפנינו מצפוניו גם כשלא בטא אותם במפורש, כמו שאנו מבינים את כל צדדי הפסול שרצה שמעי בכעסו לגולל על דוד, בקללו אותו הקללה הנמרצת, שביאורה הוא, נואף הוא, מואבי הוא, רוצח הוא, צורר הוא, תועבה הוא.