אלא מהוי הואי, מידע לא הוה ידעין הי באמצע תיבה הי בסוף תיבה, ואתו צופים תקנינהו. ואכתי אלה המצות דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אלא שכחום וחזרו ויסדום.

ההופעה היסודית של אור קודש הרי היא עומדת בצביונה ברום מעלתה, ולא יוכל להגיע אליה כל נושא שהוא איננו עומד במעלה היסודית הזאת אע"פ שגם הוא קודש הוא. על כן לא תוכל הנבואה לבא למעלת חידוש מצות לדורות, שהן באות רק מיסוד העליון של אור קודש הקדשים של התורה, נבואת פנים אל פנים, במראה ולא בחדות. אבל הלא יש עצם התוכן של האור והשגתו, ויש סידור השייך להסגנון יותר מאל עצמיות התוכן. ואם היו שני אלה הענינים, הענין הסידורי והענין התוכני, בעצם חלוקים זה מזה במקום הזיו העליון של אור התורה, היה מקום לומר שאע"פ שאין הנבואה יכולה לחדש דבר יסודי בגדר של מצות, יכולה היא לסדר דבר סידורי סגנוני. ואם מיהוי הוי, רק דלא ידעין את המקום של התאמת ההופעה הגלויה, ואת המקום של התאמת ההופעה החבויה המעולפת בערפלי טוהר של רזי סתר עליון, היה אפשר לדון שהנבואה תוכל לסדר את הסידור וכונניותו של הסגנון ממקורה. אבל כ"ז היה, אם באותו המקום העליון של הופעתה של תורה, היה אפשר לחלק בנושא בין התוכן והסגנון, בין האור ובין הכלי המחזיק אותו. אבל יודעים אנו את רז האחדות של תורת ד' תמימה, ע"כ סוף סוף גם איזה ענין סידורי סגנוני, ג"כ אי אפשר שהנבואה תחדש באורה של תורה, זולת אם יהיה לה מקום לשאוב את החידוש הזה ממקורה של תורה עצמה. וזה היה כאן, כי שכחום וחזרו ויסדום, והצופים, ממקורה של תורה, שכבר הופיעה ביסוד הסגנוני הזה, ראו להזכיר את הנשכחות, כי בסוף החזון של כל דבר נאצל ועליון מופיע אור הסתר, ופה הוא המקום של האור הסתום של המנצפ"ך, הראוי להקבע בסוף תיבה. ודוקא באמצע ובראשית ההופעה באים דברים פתוחים, שהם הולכים ומאדירים את האור, עד שהם מעלים אותנו באחרית למקום הסתום, אלא שכחום וחזרו ויסדום.