הע וף. אמר גיהנם לפני הקב"ה, רבש"ע, עיף אנכי.

המגמה של מציאות הגיהנם הרי היא מגמה של השכלול, אלא שהיא באה במקום שיש הכרח של הירוס ושברון, כדי להגיע אל הכונה האחרונה של השלמת ההויה, על ידי הסרתם של הסיגים המוחלטים וחידוש יצירה חדשה בצורה מחודשת מתוך היסוד המקולקל שקדם. ואם לא יותן לו נושא שעל ידו יוכל להוציא אל הפועל את מגמת מפעלו, לשם השכלול הכללי שבא באחרית על ידי ההירוס והכליון, הרי מציאותו של כח המכלה היא לבטלה, והוייתו מרגישה בכללותה אפסות כח נגד המהות העצמית שלו, שנקבעה בתור אחת ממפעלות הכלליות של היצירה בהשלמת ההויה. ואם כל הנפשות כולן יהיו בעלות תכונה כזאת, שלא יהיה צורך בהשתכללותן ליסוד מכלה ומבער, נמצא שעצם המציאות של הכח הזה מתבטלת, ואין לך עיפות יותר גדולה מזאת, שהיא באה על (ידה) [ידי] ההרגשה של אפיסת הצורך והשימוש במציאותו. ועל כן אמר גיהנם לפני הקב"ה, אחרי התשובה שקיבל, כי מציאות גן העדן בבחינתו של גן הדס הוא דבר מספיק גם להשכלול של הנשמות בהיותן צריכות השלמה, שאם יהיה הדבר הזה כולל את כל הנפשות כולן, אם כן מציאות הוייתו מתחלשת לגמרי, וא"ל, רבש"ע עיף אנכי.