הדלת עשויה באופן שכל מי שהוא ראוי להכנס אל הבית יכנס, ומי שלא ראוי לו להכנס אל הבית תמנעהו הדלת מלהכנס בהסגרה. האדם בהיותו שקוע בחומרו הגס, בכל זאת נשמתו עורגת היא להיות נושאת דעה למרחוק, להתקרב אל הטוב, אל הקדושה ואל התפארת העליונים, הנוהרים מזיו רחמי אל עליון מקור הטוב. והיא המעוררת את האדם להתרומם מעל לחפצי החומר הגסים ונבכיהם, אל מעלת האור העליון. ובזה האדם מתנשא, וקרני אורה מופיעים עליו, עד שגם חומרו יוכל לבא לידי מדריגת זריחת קודש, כאשר מצאנו במשה כי קרן עור פניו. ואם כי לא כל אדם בא למדריגה זו העליונה, אבל כח שרשי מזאת המדריגה של קרני הוד נמצא הוא בכל אדם מצד צלם האלהים אשר בו נברא. ואחרי הסיבובים כולם, הלא יבאו האדם והעולם כולו למקום אשרם העליון, שזהו חפץ הטוב העליון, השופע ממקור הרחמים והחסד, ממקור הטוב הראשון, הודו לד' כי טוב. אבל מי שכל כך ירד, עד אשר נעל את הדלתות אשר שמן השם יתברך להיות יכולות להפתח לזמני רצון, והחשיך כל כך את אור נפשו עד שלא תוכל שום מחשבה אצילית, המביאה לידי קדושה והתרוממות רוחנית ויושר טהור, שתכנס אליה, אז הקרנים, קרני ההוד בשרשם, מתעלמים ממנו לגמרי, והנם גדועים ובלתי פועלים כלל את תפקידם הגנוז בהם, להאיר גם את כל מחשכי החומר. ומידו היתה זאת לו, מאחר שדלתות הקודש, שהן דלתות ד', שתעודתן להיות נפתחות לדופקי בתשובה, נעל, המדה המשפטית משלמת לו כמדתו, וקרניו הרוחניים שהיו ראויים להיות מאירים את חייו לנצח, נעשים גדועים בהכרח. וקול ד' אומר, דלתותי נעל, קרנוהי לא אגדע, "כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו".
.
