מי דמי, פתוח ועשאו סתום עלויי קא מעלי ליה, דאמר ר"ח מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, אלא סתום ועשאו פתוח גרועי קא מגרע ליה, דא"ר ירמיה ואיתימא רחב"א מנצפ"ך צופים אמרום.

מקור החזון הנעלם שהוא נועד להיות עיקר יסוד ההויה ועילויה האחריתי, הלא זהו המהות של אור התורה השרשי המובע בלוחות הברית, שכל אורותיה של תורה כלולים בהם. ואף כי חוקי עולם שם יוצר כל גם בההויה הרוחנית העליונה, הנה עומד הוא האור המחולל את הנסים בכל הופעותיהם בתוך כח שרשי, למעלה מכל ההופעות שכל ארחות המציאות בכל מדרגותיה מסתעפות מהם. והביטוי של הסתום, של רז העליון, אשר מצד עוצם מעלתו לא ניתן להתגלות לכל יצור, מובלט הוא במ"ם וסמ"ך שבלוחות, שבנס היו(ם) עומדים. אמנם בתור הסתעפות של האורה הסתומה שהיא יסודה של תורה, הופעתה של אספקלריא המאירה, בא החזון המתגלה לצופים, והם הם הנועדים לגלות את ענפי החזון העליון, בשעה שהם יורדים למדריגת הגילוי והפתיחה, לבסס על ידם את החיים המעשיים בכלל ההויה ובפרטיה, באדם ובכל נוצר. והם הם אשר הביאו לידי התגלות את הצד הפתוח, ההולך ופורש את אורו על ארחות החיים, וההדרכה המוסרית הפרטית והכללית. וזה האור החבוי והסתום המתבלט ע"י המ"ם והסמ"ך שבלוחות, העומדים בנס, פורץ לו את דרכו לרדת ירידה אחר ירידה, (על) [עד] שהוא נעשה להיות מוכשר להקלט בצפיה גלויה של הצופים. ומנצפ"ך צופים אמרום, נביאי הקודש, מדריכי האנושיות, אחרי שירדה ממעלתה הצפונה, להיות צריכה להנהלה גלויה. ומזה באה התולדה, שהמהלך פתוח ועשאו סתום, הוא מהלך של עילוי עילויה- עלייה, אבל סתום שעשאו פתוח גרועי גרעיה, עד כדי ההתצמצמות של אפשריות הצפיה של הצופים, דא"ר ירמיה וא"ת רחב"א מנצפ"ך צופים אמרום.