הידיעות השכליות בכל ארחות ההשגה שפתחם הקב"ה לפני האדם מתחילות הן מנטית הספקנות. ואחרי המושג של הספק באה הנטיה ההשערית, שהיא דוגמא של ההכרעה של הרוב, אחרי רבים להטות, שאע"פ שאין בה מן ההחלט המבורר מ"מ יש בה משום הסברת הרוח כלפי הודאות הצומחת ועולה, אחר שהנפש נטתה כבר אל התוכן המקודש, ההולך ומאיר מברק האמת העליונה. ובא אח"כ התוכן הודאי. שזהו הרמז בביטוי של סר"ו, שהוא ר"ת של ספק, רוב, ודאי. אמנם זהו רק התוכן הבא מתוך הקריאה החיצונית, שהאדם חושב להשאר עמה בתור משיג ויודע. אבל הקריאה הפנימית המוארה באור הענוה העליונה, אומרת היא שהידיעה המוחלטה כשהיא מתבהרת, באה היא לכלל נטיה בגדר של רוב, ומתוך הנטיה של הרוב, באה אח"כ הידיעה היותר עליונה, המעידה את כל המהות של הידיעה המוגבלה בגדר של ספק, ואז מחליט הוא האדם את החלטתו העליונה של ואני בער לא אדע בהמות הייתי עמך. סר"ו, ור"ס.
