דכתיב "והן לא יאמינו לי" וגו', וגליא קמיה (קוב"ה) הקב"ה דמהימני ישראל.

החוש הקדוש של האמונה בטהרת קדשה, שהוא מקור האושר והחיים הנצחיים, הוא אוצר נפלא גנוז וסתום. הוא הרבה עמוק מכל ערכי ההכרה אשר לנפש האנושית, עד אשר גם לאדם עצמו היא כמוסה מלהכיר את עומק היסודי הזה אשר בתוכיות נפשו האלהית, וק"ו שאי אפשר כלל שיגלה עומק ספון זה לשום עין זר, מחוץ לאישיות של בעל האמונה בפנימיותה. רק לעין של מעלה, הצופה כל נסתרות, רז זה גלוי הוא, גם במקום שמכל התוכנים המתגלים ירָאה שכבר נכבה הניצוץ האחרון של אור החיים, אור עולם זה של קדושת האמונה. וזאת היא סגולתם הפנימית של ישראל, נחלת עולמים שאין לה הפסק, ו"מים רבים לא יוכלו לכבות", אשר על כן, גם העין החודרת הקדושה של משה רבע"ה לא יכלה לחדור למעמק עמקים זה, בעת אשר כל התוארים החצונים עמדו נגד הגלותה של אורה קדושה זו הצפונה,של אמונתם הפנימית של ישראל, בעת אשר היו במצרים בתכלית הירידה, "גוי מקרב גוי", כעובר שנבלע במעי אמו. על כן אמר, "והן לא יאמינו לי", ורק קמיה הקב"ה גליא דמהימני ישראל.