אביי הוה יהיב ליה ההוא מנא דצביעא לקצרא. א"ל כמה בעית עלויה, א"ל כדחיורא, א"ל כבר קדמוך רבנן.

ההשתדלות לתקן המדות והמעשים ראויה היא מאד, אבל צריך להסתכל בכל דבר שיהי' משוער לפי ערכו, לא יכביד במקום שאין צורך. בפרט לת"ח שתורתם תכשירם להיות הנטיות הטבעיות פונות לטוב ולקדושה, אם ימצא בהם חטא ימצא רק מצד איזה מקרה מעשי שלא יטביע חותמו עמוק כנטיה טבעית להרע, ע"כ במעט השתדלות ישוב ורפא לו. ומי שמכביד על ת"ח לומר שכ"כ הוא צריך עמל והכבדה לטהר חסרון מקרי מעשי, כאותו העמל הראוי למי שתכונותיו הטבעיות נקנו לו בטבע רע ומקולקל, שמדה זו רחוקה היא מעמלי תורה, מפני שהתורה מטהרת את טבע הנפש בקניניה. ע"כ כשימצא איש פונה לרגשי לב הללו, לרומם ערך התיקונים הנחוצים באמת ג"כ לכל עמלי תורה שלא ימצא במעשיהם דלם. אבל אם יגדש את הסאה ועל מאני דצביעי, כלומר חסרונות מקריים שהם אפשריים לבא בחוג ת"ח, יאמר שהם כ"כ צריכים עמל ודכאות נפש, כדחיורא, כחסרונות טבעיים שהם אפשריים להשתרש ברחוקים מאורה של תורה, נשיב לו כבר קדמוך רבנן ולמדונו ההבדלים שביניהם. ע"כ באמת המדה הנכונה נקח את העבודה הזאת של הטיפול על תיקוני המעשים והמדות אבל כפי השיעור הראוי, בשימנו לעינינו תמיד כי כחה של תורה והשלמת הדעת ביראת ד', היא מעטרת את בעליה בתכונות טבעיות הגונות, עד שהנטיה הפנימית פונה היא לטוב והמגרעות המעשיות יבאו ע"פ מקרה, שבשימת לב וחפץ טהור בנקל יתוקנו. ע"כ אין ראוי לרפות ידים משקידה על דלתי תורה, וליסד דרכי ההכשר המוסרי לפי המדה הישרה.