ההנהגה שבכלל העם בחיים המעשיים מתיחסת לכח הממשלה והשלטון שעמה צריך עז וגבורה. ע"כ החרב היא אות לממשלה מעשית, והיא תכשיט כ"ז שיש צורך בה עכ"פ לזמר עריצים ולהכרית פועלי און, "חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך", להורות שזאת השאלה איך ראוי להנהיג את כלל האומה, שיצאה הוראה והנהגה מאלו שני הבתים ב"ש וב"ה אחרי שנתמעטו הלבבות ונתמעטו האשכולות. והנה ראו אז מעמד האומה שתצטרך לשאוב הדרכה כללית ע"פ הוראות הבתים הבאים אחריהם. וזאת השאלה, אם לפי רוח התורה ראוי להכיר את יסוד השמחה ההמונית כאחד מצרכי החיים המוכרחים עד שאין לבצרה ולצמצמה רק בתכליות ותעודות רמות, כמו שאי אפשר לסגר מושג התענוג בהמון, שאז הי' הדרך של ההנהגה המעשית בכלל האומה מקבל פנים אחרים בהרבה פרטים. או שיש הכרח מצד דרך התורה וקדושתן של ישראל לבצר רוח השמחה, שלא ילך כ"א למקום מכוון ותכליתי לתורה ולמצוה. וע"פ דרך זה החיים מקבלים צביון אחר לגמרי, עד שהחיים המעשיים שהם מתגלים בחיים המדיניים בכל סידורם תלויים בהוראות הללו. ע"כ נעצו חרב, המורה על עז מלכות, הנותן דרך ונתיבה בחיים המעשיים של כלל האומה. בביהמ"ד, להכיר כי לא ע"ד הוראה פרטית יסבו הדברים, כי ממנה תוצאות לנטיות גדולות שמרשימות את צורת האומה בכללה לפי ענינן.
