כאן יצא לנו תארו הנפשי של בר הדיא, עד כמה פעל על רעיוניו יחש האגרא, ולמדנו שהנפשות השונות הטובות והרעות עם כל יצרי לבבם, כולם הם נערכים במערכה יחוסית אל כלל המציאות, ואין דבר היוצא מסדר ההנהגה העליונה, כי גם "שאול ואבדון נגד ד' ". ולפעמים גם זדון לבו של איש רשע היא אחת מהשלשלאות שההנהגה הכללית תעשה על ידם את דרכה. והנה במקרא זה הי' די לו לבר הדיא אם יקח רק את ראשית הפסוק לומר לטובה. ובאשר אין חלום בלא דברים בטלים לא הי' צריך לחתימת הפסוק, שהוא ביחש המאורע במציאות כערך דברים בטלים אל המעשים ההוים, לא עלתה ההנחה הפשוטה הזאת על ציורו, מהתעוררו לחפש ציור רע באשר לא יתן אל פיו. ולעומת זה לאביי, באשר נתן אגרא, כ"כ גבר כח ציורו להפשיט אפילו את האחרית של הכתוב, הצד הרע שבו, לציור כולל ענין טוב ומשמח. ובכלל הציור שראוי להצטייר מזה הפסוק הוא, שיהי' ענין של רע במצב החולם, שיארע לו ביחשו אל בניו ובנותיו, ואותו הרע יהי' ענין כזה שא"א לו לבא כ"א ע"פ הקדמת הטובה של מציאות הבנים והבנות. זוהי הרעה הכללית אבל עדיין יש לשקול את הערכים, ערך הטובה והרעה, שההוראה תהיה נכונה. אם נצייר שאמנם תהיה במצבו איזו רעה ומורת רוח ביחשו לטובת מציאות בנים ובנות, אבל תהי' רעה כזאת שהטובה ממתקתה, מעוצם מיעוטה וביטולה נגד שמחת הלב של הטובה. ויש ג"כ לצייר ציור של רעה שמאבדת את טעמה של כל הטובה. ולרבא שא"ל כבישתיה, צייר את הרעה באופן מכריע ומאבד את הטובה. ולאביי צייר ג"כ מחזה של מורת רוח, כיון שגעגועיו על בניו ובנותיו, וטוב הי' לו אם היו כולם נשואין בעירו, אמנם מה נחשבת היא הרעה לעומת הטובה, ופתר כי אין המחזה מתאים ע"ד הערך של הרעה עם הטובה, כ"א ע"ד ההרכבה הכללית שלה.
