פתח ר"א בנו של ריה"ג בכבו"א ודרש, "(ויברכך) [ברך] ד' וגו' ", והלא דברים ק"ו, ומה ארון כו' המארח ת"ח כו'.

אלה שני הערכים האמורים שמתוארים כענין כבוד הכלל וצורך הכלל, יובנו שניהם על אותו הצד שיש להכלל מ"מ השפעה מוחשית ע"י הת"ח, אלא שעניני דת ודין המעשיים יוכרו בתור צורך, ועניני המוסרים והדיעות יוכרו בתור כבוד. אבל בכ"ז עולה על לב שראוי להכיר את ערך של החזקת התורה לפי ערכם של הפעלתם של הת"ח על הכלל, בין בעניינים מדעיים ומוסריים מצד הבנת הכבוד, ובין בעניינים מעשיים מצד הבנת הצורך. אבל נעלה מזה הוא שיש סגולה מיוחדת בת"ח, אשר אשרי העם שיש לו ת"ח גדולים קדושי ד' עוסקים בתורה לשמה, אפי' אם הם סגורים בתוך ד"א של הלכה, והם עסוקים בענינים שבתורה שלא יוכלו בהם להשפיע אפילו במאומה על הכלל, כגון הת"ח עסוקים במעשה בראשית ומעשה מרכבה, והכלל רחוק מלהיות יכול ליהנות מזה. מ"מ יש סגולה נפלאה, שדור שת"ח גדולים נמצאים בו הוא כולו מאושר. ההכרה של הקדושה הסגולית היא דומה לקדושת הארון שבו היו לוחות הברית, שהם נשאו עליהם את תכנית סגולת קדושת ישראל, והי' מקום אוהל מועד לכל מבקש ד' אע"פ שלא ניתנו הלוחות להגות וללמוד מהם את הכתוב בהם, אבל סגולתם האלהית הועילה לקדושת העם לרוממותו ולאשרו, יותר מפעולות מעשיות ולימודיות אחרות. כן רב ערך החכמים העסוקים בכל המקצועות שבתורה לכלל ישראל מצד עצמם, והם הם קנייני האומה וסגולותיה הנפלאות, שכל שיגדלו ויעצמו תוסיף עצמה ואורה.