ור"י אמר, בית המקדש ראה, דכתיב "בהר ד' יראה".

הדעה העליונה והקדושה של הערך הנאמן של הפרט עם הכלל, לא תגמור לפעול כ"א כשתעבור את כל הגבולים, דהיינו שלא תעמוד רק במעמד הפרטים והכללים של האומה בלבדה, כ"א תתרחב עד האהבה העליונה של כל ברואי ד'. אז כאשר תגביה מכונה במעלת הכלל היותר מקיף, שכל מצרים לא יעמדו לפניו, היא מתקיימת לעד לעולם ומוסיפה פירות של ברכה לעד. בית המקדש, נחלתו, "זאת מנוחתי עדי עד", ו"בית תפילה לכל העמים". הר העומד בראש הרים גלוי ומפולש לכל באי עולם לעבוד את ד' אלהי ישראל שכם אחד. רק המרכז היותר רם, היותר עמוק והיותר קבוע ונצחי, בכל טהרתו ועז קדושתו, הוא רק הוא יש בכחו לנצח את כל הדיעות הרעות, הנחשבות לעומת אור שמשו הגדול כשחקי עבים קלי ערך שמהרה יכלו. ע"כ התיקון היותר מלא לעמוד היסודי שבחיים האמתיים הישראלים, שבהם זכינו להיות עם עולם, הוא היסוד של בית המקדש, הקדושה הקבועה שעומדת לעדי עד, עדי יצא כנגה צדקינו וישועתינו כלפיד יבער". שהכל נובע מחשבון הצדק של ערך הפרט אל הכלל, שמעקרו נובע רק ע"פ דעת האמת של תורת ד', מחופש הבחירה הפרטית וכריתות הברית הכללית, שמעמדת לעולם את הפרט במציאות המלאה הגשמית והרוחנית ואת הכלל כנזר ועטרה עליו, אשר רק בהצמדם יחד לעד לעולם יאירו את דרך החיים, רק הוא המחזיר בכח נצחיותו את המעדת הרגל המקרית של איזה דור או דורות שאבדו דרכם. ע"כ כל הנחלים של מורשת אבות וקדושתם, בתור הכנה וההוצאה אל הפועל מקדושת המעשים בתור תולדה, הולכים אל התכלית היותר עליון ויותר כללי, הוא בית המקדש, מקום האורה, "מציון מכלל יופי אלהים הופיע", שם תזרח שמש הקדושה על הצדק הפרטי בתכלית המעלה, "אשר ידעון איש נגע לבבו" "ובא אלה לפני מזבחך", עד התכלית הרם היותר נשגב, "למען דעת כל עמי הארץ כי ד' הוא האלהים".