"ואמר להרגך ותחס עליך", "ואמר", ואמרתי מבע"ל, "ותחס", וחסתי מבע"ל, אר"א, א"ל דוד לשאול: מה"ת היה מותר להורגך כו' אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך. — ברכות | עין איה
ברכות, פסקה רנ״ו
פרק תשיעי
ברכות, פרק תשיעי, פסקה רנ״ו
רנ״ו
"ואמר להרגך ותחס עליך", "ואמר", ואמרתי מבע"ל, "ותחס", וחסתי מבע"ל, אר"א, א"ל דוד לשאול: מה"ת היה מותר להורגך כו' אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך.
משפטי התורה בענינים שבין אדם לחבירו, יעמידו תמיד את ערך המשפט רק לפי היחש שיש בין שני הנדונים מצד אותו הענין בעצמו בלבד, ואין לערב ערך הנושאים בענינים אחרים. ואם יתחייב איש מיתה בידי אדם על כל חטא, לא יתכן לזכותו בשביל ערכו הכללי. אמנם ההעברה על שורת הדין מצד החסידות, ו"עת לעשות לד' ", תתן לפעמים הרשות להשקיף לא רק על נקודת היחש שבין הנדונים לבד, כ"א על כלל הענינים, על ערכו של הנידון בכלל החברה האנושית. ע"כ בהיות מדת הצניעות אבן פנה לכמה מדות טובות שמהן יגיע רב טוב לכלל העם. ע"כ אין ספק שמצד החשבון הכללי של המדה המפוארה הזאת, כשהיא מופשטת לעצמה, תכריע את כף הזכות. והתועלת היוצאת לכלל האנושיות מלימוד והטבעת מדת הצניעות, תעלה בערכה על ההפסד של העברת שורת הדין הפרטית. ע"כ ביחש אמירתו של דוד בתור פרטי, וחוסו ומדת רגשותיו, לא הי' אפשר להיות גומר שלא להרגו. אמנם מדת הצניעות לעצמה, ע"פ חשבונה המופשט, כמה טובות מוסריות שמביאות לרב טוב יוצאות ממנה, היא חסה עליו, למען הוציא את המדה היקרה הזאת אל הפועל בכלל העם, אותה ואת תולדותיה היקרות עד אין ערוך.