ההוא ביהכ"ס דהוה בטבריא כי הוו עיילי בי תרי אפי' ביממא הוו מתזקי. ר"א ור"א הוו עיילי ביה חד חד לחודיה ולא מתזקי כו', קבלה דביה"כ צניעותא ושתיקותא.

כשם שההסתכלות בצד היתרון של האדם, במעלות נפשו והוד שכלו והמדות הקדושות שיכול לזכות בהם אם יהיה נכח ד' דרכו, (הם מביאים) [היא מביאה] את האדם לידי גדולת נפש, בהוסיפו אהבה לאדם וחושו את יקרת נפשו, ע"כ יתנאה במדות טובות ובמעשים טובים. כן ההסתכלות בצד הכיעור האנושי, בצד גסות הבהמיות שלו, תביא לפעמים עמה השפלת רוח האדם, שבזה יהי' נוטה אל הבהמיות והפחיתות. כי יחשב שגם הוא כבהמה נדמה, כפי מה שיראה ממקריו השפלים הבהמיים, ויגרע אהבת האדם וחבתו מקרב לבו, ובזה מפסיד הרבה מיתרון מעלות קדושות. ובהיות האדם נפגע במדותיו ושכלו, עלול הוא שישלטו בו הכחות הדמיוניים והסבות המסבבות אותם, שהם הכחות הדמיוניים החיצוניים שחוץ לנפש הפועלים על הנפש, כמו שהכחות השכליים פועלים על השכל. וכמו שכל מקרי החליים הגופניים נתבארו כבר שמרביתם מחוללים הם ע"י דברים שיש בהם כח חיים, כן הכוחות הדמיוניים יש להם סבות שגם הנה חיות. אמנם יתגלו בפעולתם בעת יתאימו המקרים מצד המקום והזמן, ההרגל וההסכמה הכוללת, שאין היחיד יכול להפרד בהם מהשפעת הרבים, ואז הכחות הדמיוניים מתחזקים בהכרת פעולתם. שכח דמיונו של אדם בהעזבו מהשכל הוא מקבל את רישומם, ובאים מזה נזקים, לפעמים נפשיים ולפעמים גופניים, ג"כ כפי ערך הפעלת הכחות הנפשיים על הגוף. ועלול עפ"ז ההזדמנות במקום הטינופות, בפרט אם יהיה קבוע לרבים וגסי המונים, שההכרות הבהמיות הבאות לרגלי נטיות זוללות ותאות שביעה פשוטה וגסה, שם יעלה על דעת איש המעלה ציור הבהמות והפחיתות שבאדם באופן מעורר גועל נפש ושפלות ערך, אשר מזה יתעה משכל בדמיונות בדרך ערך האדם, וכשרון העליוני שלו יסתר מעיניו, ודמיון גורר דמיון עד שכחות הדמיוניות כבר מוצאים מקום בנפש לחולל ולהוליד רגשי פחד ובלהות, ולפעמים רגשי עצבון ועכירות נפש. עכ"פ אין האדם נפטר בלא היזק, והפסק השכל המכשיר את הנפש ואת הגוף גם יחד לקבל השפעות דמיוניות, יביא ג"כ לפעמים היזק גופני לפי ערך קישור הגשמיות ברוחניות. החבורה האנושית איך שתהי', תזכיר לאדם כמעט את הערך האנושי והחברותי ותהי' סעד להרמת רוחו וערכו בעיני הבוחן. אור היום ושאון החיים המלאים ענין ע"פ כל הכונניות שכוננה החברה האנושית בשאר רוחה העולה למעלה, ג"כ יהיו לעוזרים להסך על האדם מנפילה דמיונית אודות ערכו של האדם, לרגלי התאחזו בצד הכיעור והגסות שבו. כי כשם שברום מעלתו של אדם בעת ששכלו יגביר חיילים, תהיה ההתכנסות בעולמו הפנימי ע"י בדידות ועזר שקיטת הלילה, לעזר להרים פעמיו במעלות רמות וציורי קודש. כן בחשכת הנפש, ובנפול רוח הטהור והזך של האדם, המחגרהו שמחות וגיל מצד השלימות האלהית הקרובה לו, יוסיפו אלה השתים, הבדידה וההשקטה הלילית להכביד אנחתו ולהגביר יאושו הרוחני. א"כ זה המקום המכוער, שכ"כ התגלמה בו הפחיתות האנושית ובהמותה, שאפילו הוו עיילי ביה תרי, שהיה יחש להם חברותי, וביממא, הוו מתזקי, במה זה התרומם והתחזק כ"כ כוחם הנפשי דר' אמי ור' אסי, עד אשר המחזה המגועל שהי' בו כח להאפיל רוח כל איש, לא פעל עליהם מאומה לגרע מהוד רוחם המקודש, אין זה כ"א באשר השלימים הללו כ"כ גברו להתחזק בשכלם הטהור ובמעלות האנושיות הרמות, עד אשר לא פעל מאומה המצב הבהמי המוכרח האנושי, לגרע מהם מציורי הוד הקבועים כבר בנפשותם המלאה אורה. הצניעות והבושה תהיה תמיד רק כאשר יכיר האדם שהמעמד הבהמי אינו לפי מדתו, אבל כשימצא האדם עצמו כולו עומד על תכונה שפלה, למה יצניע ולמה יתבייש. אמנם להשלים הידיעה הנכונה לא יצא האדם ידי חובתו רק בצניעות לבדה, הצניעות תרשים רק בלבו של אדם שהוא ראוי לגדולות, לעלות ולא לרדת, למרות חומריותו ובהמותו הגופנית. אבל עוד לא ידע שאמנם בעת שהחומריות ונטיותיה שולטות עליו, אז ראוי לו לצמצם חוג פעולותיו, ביחוד הרוחניות, לא יתן אז מהלך לכחו הדברי, כי מה יהיו ההסכמות שיעלו על לבו בעת ההשפלה האנושית, הלא רק לעזור לרדת לרוח הבהמה, ויותר הדבר מסוכן כשנלוה צד רוחני אל הנטיות השפלות. ע"כ עם צניעותא צריכה להיות נלוה גם שתיקותא, אז עומד האדם בתמותו, וכח הבהמה שבו לא יחריד מנוחתו השכלית במאומה, וכמעט סר ההכרח הטבעי, הנה הוא עולה כאשר יאתה לאיש בעל נפש ורוח טהרה.