"ואהבת את ד' אלהיך וגו' ". תניא ר"א הגדול אומר, אם נאמר "בכל נפשך", למה נאמר "בכל מאדך", ואם נאמר "בכל מאדך" כו' לומר לך אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו כו' ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו כו'.

שונות הנה השקפות האדם על אודות החיים. יש המוקיר את החיים מצד עצמם, הוא אוהב את החיים מצד הטבעיות הנטועה בלב כל חי. איש כזה אינו מעריך את החיים לפי ההנאה שהוא נהנה מהם ולפי הרחבתם בכל משאלותיהם, איש כזה ודאי גופו חביב עליו מממונו, וצריכה האהבה האלהית להתרומם בנפשו במעלה עליונה על אהבתו הטבעית את החיים. ויש לך אדם שהוא בעל חשבון, הרגש הטבעי לבדו אינו מושך את כח אהבתו אל החיים, כ"א החיים ע"פ המילוי שבהם, ע"פ מאויי הלב שהוא מוצא בהם. ובאשר הממון הוא היסוד שעל ידו יוכל להרחיב את החיים במילואם הרוחני והחומרי, ע"כ ממונו חביב עליו מגופו. החיים כשהם לעצמם בלא ההרחבה הנכונה של קורת רוח ועונג רוחני וגשמי במדה הראויה לחיים אנושיים, אינם נערכים אצלו הרבה. איש בעל תכונה כזאת חייב להרים את מעלת אהבת ד', לא רק על ערך אהבת החיים הטבעית הפשוטה, כ"א על ערך אהבת החיים לפי ההרחבה המלאה שלהם, בכל מאדך.