כח המשפט הוא שימוש השכל. ולפי ההשקפה החיצונה, הי' ראוי להחליט, שמצד הכח השכלי אין חילוק בין המצב המוסרי של האדם, אלא הדבר תלוי באיכות שכלו וחריצותו. ואמנם הי' הדבר כן לולא שהגדרים המוסריים, אין בטבעם להיות עליהם מופת חותך, וסוף כל הראיות הדבר תלוי ביושר הלב והסברא הגוברת. ע"כ יש למהלך המוסרי של האדם תערובות גדולה עם הסכמותיו בגדרים המוסריים מצד השכל. והצדיקים, שלבם טהור ומדותיהם ישרות, המה מכירים בשכלם את חיוב של כל צדדי הטוב, והיצה"ט הוא שופטן. ורשעים, כח מוסרם הנשחת פועל עליהם, שמצד כח המשפט שלהם הם מוצאים טענות לצדדי הרע, וכך הם באים לזה לידי מסקנא מהכרה פנימית. והנה אף אם כבר נתאמת לנו שהצדיקים הגמורים פעלו כ"כ לטובה על כח המשפט שלהם, שכל נטיותיהם השכליות יהיו הכל ע"פ דרך היותר מתוקן ע"פ המוסר הטהור, ורשעים גמורים כבר כ"כ השחיתו גם את יסוד השכלי שלהם עד שמצד כח המשפט יחליטו על כל עול וכל מדה רעה להכירה בתור דבר טוב ומתוקן, אבל הבינונים, הבלתי מוכרעים בהגברת כל דבר, לא צד המוסרי השלם ולא צד הנטיה אחרי הרע, הי' מקום לומר ששם יהי' שורר השכל בעצם תקפו בלא שום נטיה וישפט הישרה מצד תכונת השכל הטהור. אמנם אין הדבר כן, שאין במוסריות שום הכרעה מחייבת מצד עצמה, שלעולם הדבר תלוי ע"פ ההכרה הפנימית של השופט בגדרי היושר והטוב וחלופיהם. ע"כ אפילו בינונים, שההכרעה מצד הנטיה יש בהם מן הטוב ומן הרע בשוה, גם הם לא ישובו לשפט על דרכי החיים באופן מופשט מן הנטיות הטבעיות, כ"א אדרבא, שתי הנטיות של הטוב ושל הרע, שתיהן לוקחות חלק במשפטם על עניני המוסר וההנהגה. א"כ למדנו שאין לשכל המופשט שום עסק בעניני המוסר המעשי מבלי שיתיחס אל הטעם הפנימי באיכות המוסר לפי הכרתו הפנימית של האדם. ומאחר שהכל יודעים שדרך הצדק הבאה מצד קדושת הרעיון וקדושת המעשים היא טובה ורצויה, אין לו לאדם לברור כ"א ללכת בדרך צדיקים שיצה"ט הוא שופטן.
